"ומה בשבילך אדוני?" מהדהדת השאלה
"בשבילי? שוקוצ'ינו ועוגת תות"
"מיד מגיע" היא אומרת.
מסתכל מסביב - כמעט כל יום אני כאן וכאילו שרק עכשיו שמתי לב
לראשונה לתפריט על הקיר, לקקטוס בכניסה והשולחנות האדומים עם
הספלים והצלחות המונחים עליהם.
כן, הכרתי כבר את התפריט, הכרתי את המחירים אפילו הכרתי את מלי
וענת המלצריות החביבות, אבל עדיין הרגשתי שיש שם משהו שונה.
"בבקשה אדוני" היא אומרת בחיוך ומגישה את הזמנתי.
גם אותה אני מכיר אך טרם נזכרתי בשמה - רק בשבוע שעבר היא
התחילה לעבוד כאן, סטודנטית שנה ג' שמממנת את לימודיה במשמרות
ערב כאן.
כשהיא התקרבה הבחנתי בדמעה ושאלתי אותה מה קרה ואז היא סיפרה
לי שזה יומה האחרון כי מחר בית הקפה נמכר לרשת גדולה ושום דבר
לא יהיה כפי שהיה.
לפתע הרגשתי עצבות.
הפינה הקטנה שלי כבר לא תהיה כפי שהייתה, בית הקפה שלי שהיה
בית יהיה עכשיו עוד סניף של רשת, לא תהיה ייחודיות, לא יהיו
עוד שוקוצ'ינו ועוגת תות, לא יהיו כאן עוד מלי וענת שישאלו מדי
יום "מה בשבילך אדוני?"
ניגשתי לקופה לשלם ויצאתי, לפתע הרגשתי תפיחה על הכתף וראיתי
אותה מחייכת כשהיא מושיטה את העודף יחד עם קוביית שוקולד
ואומרת: "זה בשבילך אדוני".