ביום הזיכרון עשיתי לעצמי, כרגיל, יום זיכרון פרטי לדין.

עוד לפני שהפך דין לאחי הגדול הוא היה "הילד הכי מדהים שנולד
אי פעם", כמו שמתעקשת אימא שלי להגיד לכל מי שעוד טורח להגיע
לימי ההולדת שממשיכים לחגוג לו פעם בשנה. התעקשות של משפחה
שהעבר הוא כל מה שנשאר לה.

אני מוציאה אלבום ישן ומצהיב. דין כתינוק. אימא שלי תמיד מספרת
שדין היה תינוק כל כך שקט שבבית החולים חשבו שמשהו בו לא בסדר,
אבל היא מיד הבינה שהילד לומד את הסביבה. ההבעות על פני ההורים
שלי כל כך מאושרות שקשה שלא לבכות כשמסתכלים בתמונות האלה. דין
עצמו מביט במצלמה במבט מרוכז, לא מחייך. באמת לא מבט של תינוק
בן יומו. מבט מבין.

בתמונות הבאות מתגלה תינוק יפהפה וחייכן. משחק עם זוג הורים
מאושרים, גדל לילד מאושר ומתוק, מוקף בחברים מעריצים ומשפחה
שמצייתת לכל גחמה של הילד שהיה לבן הראשון, הנכד הראשון והנין
הראשון. בשלב הזה מצטרפת לתמונות תינוקת שמנמנה שדין מביט בה
במבט מעריץ. אני.

דין היה אח גדול מדהים. הוא היה כל מה שהייתם רוצים שאח גדול
יהיה. אף פעם לא היה האח המרביץ או הקנאי שעליו אני שומעת כל
כך הרבה. דין היה אח שלקח אותי לטייל בפרדסים שבאזור, הסביר על
עצים וצמחים, חיות וציפורים, מלמד איך לטפס על עצים, מספר
סיפורים. האח שכל אחת הייתה רוצה ולי היה. עברתי ילדות מאושרת
וזה היה הרבה בגללו.

כשהגעתי לבית הספר היסודי לראשונה, ילדה קטנה ומפוחדת בכיתה
א', דין נתן לי יד, לקח אותי לכיתה והציג אותי בפני המורה. בסך
הכול ילד בכיתה ו' וכבר אבא קטן. המורה שלי התלהבה כל כך לשמוע
שאני האחות של דין שמאותו רגע נתנה לי יחס מועדף תמידי על פני
שאר התלמידים. תלמידים ששמעו שאני אחות של דין היו מחייכים מיד
ונותנים לי את הכבוד המגיע למי שמקושרת בקשר דם למלך הבלתי
מעורער של בית הספר. לדין הייתה מין השפעה כזו על אנשים. אפילו
התלמידים הבוגרים יותר כיבדו אותו. אני זוכרת שתלמיד כיתה ח'
אחד הרביץ בהפסקה למישהו מהכיתה של דין כשהיה בכיתה ו'. דין
ניגש אליו ושוחח איתו בשקט. הילד הבוגר יותר חייך, לחץ את ידו
של דין כאילו היו השניים אנשים מבוגרים, עזר לילד המוכה לקום
ולקח אותו לברזיה לשטוף את החול מעל פניו. כזה מין ילד הוא היה
כבר אז.

בספר המחזור שלו ביסודי ציירו אותו עומד על פודיום במקום
הראשון כששני העומדים בצדדיו במקומות השני והשלישי מביטים בו
בהערצה. החריזה הילדותית שם אומרת "דין שלנו הוא מספר אחד /
במבחן מוציא מאה ואף פעם לא ילמד / את דין כולנו אוהבים / מלך
בית הספר בלי מתנגדים". מטופש לחלוטין, אבל כל כך אמיתי
ונכון.

אחר כך בתיכון המשיך דין להיות דין. מדריך בצופים, אחר כך
הרשג"ד הנערץ על הבנים ואהבתן ה"סודית" של כל הבנות. בתיכון
היו כל הבנות רושמות את שמו במחברותיהן תוך שהן מציירות סביבו
לב וצובעות באדום. דין יצא, כמובן, עם מלכת הכיתה, ילדה בשם
נעמי. לכולם זה היה ברור. אף אחד לא קינא כי כזה היה דין. ברור
היה שמגיע לו הטוב ביותר כי ברור לכולם היה שהוא הטוב ביותר.
לקראת סיום התיכון הקים דין קבוצה של חברים שהיו רצים כל בוקר
בים על מנת להגיע לכושר קרבי. דין רצה לשרת בסיירת וכמובן שאת
הגיבוש הוא עבר בהצלחה.

בספר המחזור של התיכון הלבישו את פניו של דין על גופו של
ג'יימס דין בתמונה המפורסמת שלו על האופנוע. מצד אחד, משחק
מילים על שמו ומהצד השני, דין היה חתיך הורס לפחות כמו ג'יימס
דין אם לא יותר. אימא שלי נהגה לומר שהגוף של ג'יימס לא מחמיא
לפנים של דין. ואתם יודעים מה? היא צדקה. התוכן מדבר על כך
שדין יצליח בחיים, יהיה עשיר ומוקף בחתיכות, מעין ג'יימס בונד
ישראלי. חזו לו שם מסעות עסקים סביב העולם במטוס הפרטי שלו
ושורת המחץ דיברה על זה שסמנתה פוקס תולה פוסטר שלו מעל
המיטה.

יום הזיכרון שלי נמשך. אני כבר בתמונות של דין מהצבא. האלבום
האחרון שהוצאתי. הנה תמונה של דין בבקו"ם. ההורים מחבקים אותו
ואימא בוכה. הוא מחייך. הנה אני, בת שתיים עשרה, מונפת באוויר
ליד האוטובוס שעומד לקחת אותו... לאן? הנה תמונה של דין בסיום
הטירונות, כולו מתרגש, ידו האחת על התנ"ך והשנייה אוחזת בנשק
בעת ההשבעה. הנה דין בסיום מסע הכומתה ועל ראשו הכומתה האדומה.
המ"פ שלו נתן לו את הכומתה שלו עצמו. טען שלא ראוי שחניך כזה
יקבל כומתה עם "ריח של בקו"ם".

התמונות הבאות הן של דין בחופשות המעטות שקיבל מהצבא. אימא לא
ידעה, אבל לי הוא סיפר לילה אחד שהוא משרת בלבנון. הוא סיפר לי
סיפורים על המארבים, על ההיתקלויות הליליות, על הפחד שחש
בהיתקלות הראשונה ועל התרוממות הרוח בסופה כשגילה הכוח שהמחבל
שחיסלו היה המבוקש מספר אחד בגזרה.

סיום קורס הקצינים שלו, דין מגיע הביתה עם הדרגות החדשות, דין
מקבל צל"ש מהרמטכ"ל, התמונות ממשיכות כשהאלבום עומד להסתיים.
אני כבר מכירה את כולן בעל פה. את האלבום הזה חרשתי כל כך הרבה
פעמים במרוצת השנים.

הזיכרון של דין מאז עומד בי והדמעות משתחררות סוף סוף. הכאב על
האובדן העצום. הפוטנציאל שירד לטמיון.

תראו אותו היום. סוכן ביטוח בן שלושים וחמש, שמן ומקריח. נשוי
לאישה בלונדינית וסתומה ומגדל את שני הילדים המעצבנים שלו
בדירה שכורה בפתח תקווה.

יש אנשים שלא יודעים מתי למות.