אני חושבת שאהבתי אותו.
לא כמו שאוהבים בן זוג, ובטח לא כמו שאוהבים ידיד.
אין בדיוק הגדרה לאותו רגש פשוט אשר קינן בתוכי באותם חודשים.
תמיד קינאתי במשוררים היכולים להשוות את רגשותיהם הכמוסים
ביותר למעוף הציפור, יופי השושנה ואולי איזה שמיים אפרוריים עם
עננים בצורת לב.
אני נזכרת בחיוך בפגישתינו הראשונה בתחנת האוטובוס שמול הבית
שלי (ושלו. אחרי הכל, שכונת סטודנטים). נראה לי שמיהרתי
לאן-שהוא. והוא, הוא בכלל התבלבל בכיוון.
בעודי בוהה בנעליי ההולכות ונשחקות, שוקלת את האפשרויות
העומדות בפניי (לקנות מגף שחורה עם או בלי שפיץ בקצה), ריח
פתאומי של כביסה נקיה גרם לי להפנות את ראשי ולפגוש במבט של
בחור מחוייך, לא מגולח, הלובש יותר צבעים ממה שאי פעם ראיתי על
אדם אחד (ולא, פקאצות אינן נחשבות בני אדם).
באופן כללי, ככה התחילה מערכת היחסים ביננו.
היא נמשכה בצורה רגילה למדי - הוא חשב שאני כלבה צינית ללא
רגשות, אני חשבתי שהוא אידיוט לא מחונך. וכן, שהוא לובש יותר
צבעים ממה שראיתי אי פעם על בן אדם אחד.
איכשהו, התגברנו על הפער הזה (יתכן שהשאלה "אפשר לקחת ממך חומר
ב'יסודות'?" עזרה מעט).
ויחד עם זאת, ביליתי הרבה זמן בלסלוד ממנו. במיוחד עקב העובדה
שכל פעם בה פגשתי בו לא הצלחתי למנוע מחיוך רחב להתפשט על
שפתיי. לא הצלחתי למנוע מעצמי להתגעגע אליו, לדאוג לו.
נדהמתי לגלות, בכל פעם מחדש, את עומק דבריו והבנתו את הלך
מחשבתי (כנראה שמעולם לא באמת נטשתי את המחשבה שהוא אידיוט).
מצאתי את עצמי בחודשים האלו מחכה שיצא מדירתו, מצפה בקוצר רוח
לראות את מעילו האדום מבצבץ מתוך החריצים בבטון, כדי שניפגש
שוב, בין אם בטעות, ובין אם ב"טעות" מחושבת היטב. הוא, מצדו,
היה מלווה אותי מדי יום עוד שתי קומות למעלה.
אני חושבת שאהבתי אותו.

"אנשים משכנעים את עצמם בשקרים בכדי לא לראות מציאות לא נעימה
במיוחד", הוא אומר ומחייך אליי במתיחות מסויימת את אותו החיוך
אשר התרגלתי לראות, חיוך אשר גורר ממני אוטומטית חיוך לא מודע
בחזרה.
הוא מרים את ידו ומעביר אותה בשיערי, הרגל שרכש לעצמו עם הזמן.
הוא בוהה בעיניי, בוחן תגובתיות.
המשכתי ללטף את ראשו הנח בעדינות על ברכיי, בידיעה כי יבוא
הסבר למשפט הקודם. הוא עצם את עיניו בהנאה והצמיד את ראשו לידי
עוד יותר. הרגשתי את פעימות ליבו הופכות לתכופות מהרגיל.
הוא פקח את עיניו ואמר שלוש מילים, כבדרך אגב.
ליבי צנח וידי קפאה על שערותיו הפרועות.
"אוקיי" עניתי ללא רגש.
הוא הביט בעיניי, מחפש אחר תשובה ברורה מעט יותר. השתיקה לא
נמשכה יותר משניות מספר, אשר משום מה נראו כנצח.
"אני חושב שאני אלך", הוא אמר בחיוך מאולץ והתרומם מברכיי,
מנסה ללא הצלחה לסדר את שערותיו.
"אל תשכח את המעיל", עניתי בפנים חתומות ושלחתי אותו לדרכו.
הבטתי בו יורד, מדרגה מדרגה, משאיר מאחוריו ריח של כביסה נקיה.

רציתי לעצור אותו, להחזיר את הזמן, להחזיר את ראשו אל ברכיי,
את שערותיו הפרועות לתוך ידי.
רציתי להגיד לו שאני חושבת שאני אוהבת.  

אני עומדת ליד תחנת האוטובוס, בוחנת את מגפי השפיץ השחורות
שלי, מגניבה מבטים לבית שממול, מקווה לראות את מעילו האדום
מבצבץ מתוך החריצים בבטון, בידיעה מוחלטת שלא זה המקום ממנו
הוא יוצא כל בוקר מזה זמן מה.

אני חושבת שאהבתי אותו.