יול בהט / מקבץ ילדת הקיבוץ |
לי אין דבר שיסיח
דעתי נודדת לכיוון צלקות
עבר שחור מסרב להישכח
ולפעמים,
אחרי שהשדים שלי מסיימים להטיח אותי אל הרצפה
הם עוזבים אותי לנפשי לזמן מה, ואני,
כמו קלישאה
חובשת את הפצעים, מטאטאת את השברים מתחת לשטיח
וכבר מתחילה קצת להתגעגע
דווקא בעירום מרגישה הכי מוגנת
עטופה שכבת מיניות ובטחון
אל תדאג, הלילה תחדור אלי
[גם אם רק באופן חיצוני]
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|