והגזים עולים מתוכי,
כתרועות קטר של מכרות פחם הנפש,
שחורים, שחורים כנפיחות של סבל מתעלק ותובעני,
כרסיסים כבדים של אשמורות ליליות דביקות ומלאות כל רע.

והשמש קופחת על ראשי, המוטח כסלע על פי הבאר,
כאבן שאין לה הופכין וכסוליית נעל משומשת...
והלילה מוציא מבטני את החשוכים בסודות קיומי הגשמי,
את הבל-ההבלים, שנשארתי בו משום שכך רציתי.

ואני משוגע, אך רק לכמה רגעים,
על-מנת לחזות בפלאים של היקום האינסופי הזה,
שאנחנו בתוכו כפירורים, או כנמלים קטנות ועמלות,
חרוצים כציפורניים חותכות ועבות, אשר כבר פצעו את הבשר.

ואני מתגלח על עצמי,
מתענה בהלקאות השוט האישי שלי
ונובר בתוך קיבתי, עד זוב דם, עד מוות כמעט.
וכבר שאלתי את נפשי למות,

להידרדר לתוך התהום ולמצוא שם מנוחה,
מנוחת עולמים שקטה וסופית, מנוחה קבועה ובטוחה
בחיק אמא אדמה.

אולם, בכל זאת ניצלתי מן הטרור ומן המכות,
מן הגשם ומן הקללות הרבות,
גידופים שנחתו עליי מכל עבר!
ואני איכשהו התקדמתי,
כחצי צעד לפנים ונשארתי בחיים,
למרות הכול ובזכות הכול.

ועתה אני בוחר, בלית ברירה,
להמשיך לסחוב קדימה את עגלת המשא,
במסע המפרך והעיקש הזה, עם תלאותיו וחרדותיו,
עם שמחותיו ועם נפילותיו. עם התמודדויותיו ועם ויתוריו.
עם עצמי ובלי כל מי שלא שייך אליי באמת ובתמים,
אלא לצורך האינטרס האישי המזדמן.

אז אני משליך מן הגב, שכבר ידע שקי פחם רבים,
כגיהינום שלם על גב איש כחוש אחד,
אני משליך מעל עצמי את יתרת השחור משחור,
את נבלת הפגר שנטרף,
את כתונת הפסים אשר לי ואת ציפיות אבי ממני.
ואני לוקח על עצמי את התרמיל האישי והעצמאי שלי,
למען אוכל לחיות ולא לרצות למות!!!

ואיני תולה את האשם באיש מלבדי
ואיני תולה את האדם שהוא אני על עץ התוכחה הנצחית,
אלא מתאמץ להישאר על הקרקע עם שתי רגליים יציבות.
והלוואי ששם אשאר ולא מתחת או מעל, לא בצדדים ולא בערפל.