ערב, אביבי, רוח קלה מנשבת באוויר, אנחנו הולכים לנו בטיילת
בתל אביב, היא מימין, אני משמאל. הולכים על הקו שבין החול
למדרכה וכאילו הקו הזה מסמל את מה שמפריד בינינו.

היא מספרת על הקיץ האחרון שבילתה בניו יורק, את רוב הזמן בילתה
בקניות (לא סתם משתמשים באנגלית בפועל SPEND - לבזבז). וכאילו
היא בחלום מתארת בעיניים עצומות את עיר הבטון, כמה הייתה רוצה
לגור בה, אולי עוד כמה שנים תגשים את חלומה.
ואני, חולם רק על שדות פתוחים, לדהור על סוס במרחבים, או סתם
לטייל בארץ מקצה לקצה, כחול למעלה, חום וירוק למטה, זה כל מה
שאני צריך.

אנחנו הולכים לכיוון צפון, כך שאני הולך על החול הרך של חוף
הים והיא על המדרכה המשובצת באבנים צבעוניות, אפורות.
לידה, בניינים גבוהים, קניונים, מלונות וגורדי שחקים, ולידי
הים, הגלים הזורמים אל החוף עם קצף לבן ויוצרים צורות שונות
בחול.

רוצים להיעצר ולשבת. היא מעדיפה מקום מרכזי עם מוזיקה והרבה
אנשים מסביב. אני לא מבין איך אפשר לדבר ברעש כזה, מעדיף לשבת
על החוף או על המזח, שנינו לבד, בשקט...
בסוף מתפשרים, מתיישבים במקום שאין בו הרבה אנשים, ליד מזרקה
מעוצבת. היא ממשיכה לדבר, נהנית, מרגישה מצוין, אבל אני לא
שומע את עצמי ובטח לא אותה מעוצמת הרעש שיוצרים מי המזרקה.

מה שיפה בשקט זה שאפשר לשתוק איתו. כשישבנו שם באמצע הטיילת
היינו חייבים לדבר, כי שתיקה במקום כזה הייתה שתיקה של מבוכה,
וכשמדברים כי חייבים זה בדרך כלל לא מעניין ולא חשוב.
אבל כשיש שקט מסביב, כשאתה בסך הכל מנסה לקבל קצת מהאווירה
שמסביבך, להסתכל על הנוף, לנשום את האוויר הצח, להקשיב לשקט,
אפשר פשוט להסתכל אחד על השניה ולשתוק. זו לא שתיקה של מבוכה,
או כי אין מה להגיד, זו שתיקה שאומרת הכל.

ישבתי מולה שם, ליד המזרקה, דיברתי איתה, אני אפילו לא זוכר על
מה, ובתוכי שתקתי. הבטתי בה, התנתקתי מכל מה שמסביבי, ושאלתי
את עצמי האם היא תזכה אי פעם להנות מכמה שניות של שקט? האם,
כשתהיה לה הזדמנות, תדע להעריך את השקט הזה?