פאבלוב הזה לא היה גאון. אני גם די בטוח שהוא לא היה הראשון.
הוא פשוט היה זה שכתב את מה שנעשה כבר דורות על גבי דורות בידי
אנשים כמוני. לא יודע למה הוא דווקא בחר בכלב לתאר את התכונה
הכל כך אופיינית לאדם. הפסיכולוגים ואנשי מקצוע קוראים לתופעה:
"תופעת הכלב המרייר של פאבלוב". הנסיך הקטן קרא לזה פשוט:
"לאלף". אבל לא משנה איך קוראים לזה, פאבלוב לא הראשון שחשב על
הרעיון.
איך כל זה קשור אלי אתם שואלים? אז ככה, אני פועל ב "שיטת
פאבלוב", ככה אני קורא לזה. או בשפה פשוטה, אני מאלף מקצועי.
אבל לא, לא של כלבים, של אנשים. ליתר דיוק, של נשים. ליתר דיוק
עוד יותר, של נשים שאני רוצה.
זה מתחיל בהודעה קטנה, אחת ליום. בשעה די קבועה. יכול להיות
שבהתחלה זה טיפה מרתיע, מה פתאום מישהו מתעניין? אבל זה בכל
זאת מעלה חיוך. כל יום באחת עשרה לערך לקבל הודעה שעושה לך את
היום, תחשבו על זה. אז בהתחלה זה בא לך בהפתעה, אבל לאט לאט זה
מחלחל. ב10 וחצי היא כבר מחויכת כולה בציפיה לאותה הודעה
מיוחלת. רק אחרי שהיא באה ב11 היא יכולה להרגיש יותר טוב עם
היום שלה. והנה, פתאום אני בראש שלה לחצי שעה יומית, ועוד החצי
שעה של החיוך של אחרי ההודעה, שזה יוצא שעה פלוס מינוס, עם קצת
ריבית של 6 דקות בערך ליום, תוך שבועיים וחצי את כבר בשעתיים
נושק לסף השלוש.
עד עכשיו, בין לבין, כל כמה ימים היא מקבלת טלפון, אולי עוד
הודעה או שנים במשך היום, אולי פגישה פה ושם. לא משהו יותר מדי
רציני, טעימה אפשר לומר. אבל עכשיו, בנוסף להודעה של הבוקר,
מתחילה להגיע גם אותה שיחת טלפון בלילה. כל יום, 10 וחצי
בלילה, לפני השינה. מן סיכום יום שכזה, שהופך גם למשהו כזה
שגורם לה לישון עוד יותר טוב. אחרי שבוע, אם אותה שיחה תאחר
לבוא, היא לא תרדם, היא אפילו תשב ותחכה לה. ובשיחה הזו, בשיחה
הזו היא תספר לי על כל המחשבות שלה, על כל מה שהיא מרגישה, על
היום שלה, על החיים שלה. ואני אקשיב, ואהיה שם, ואולי גם אשתף
קצת משלי.
אומרים שב 5 דקות האלה לפני שאתה נרדם, עוברים לך בראש כל
הדברים הכי הכי כנים ואמיתיים. והיא, חולקת איתי אותם.
האינטימיות הזו שפעם הייתה רק שלה, הופכת לשל שנינו. ואז היא
הולכת לישון. אולי אפילו חולמת עלי פה ושם, מה שבהחלט מוסיף לי
עוד שעה שעתיים בראש שלה.
אני יודע מה אתם חושבים, זה יכול להפוך לרוטינה די משעממת. אני
בטוח. גם אני חושב אותו דבר. בגלל זה שכללתי את הניסוי של אותו
פאבלוב. תארו לעצמכם, שאותו כלב, שמרייר כבר חצי שעה לפני
צילצול הפעמון לאוכל, היה מקבל פעם בכמה ימים גם איזו עוגייה
עם האוכל החד-גוני שלו, בלי פעמון, אתם חושבים שבנוסף לריור
היומי, הוא היה מרייר לפעמים קצת בלי שום סיבה? אני הוכחתי
שכן. אז אצלי העוגיה באה בצורת שיר, או אולי באיזו פגישה
מיוחדת או הפתעה נעימה, בנוסף לרוטינה הרגילה. שהיא גם תדע
שאני שם במהלך היום, ולא רק בשביל הודעות בוקר ושיחות לילה.
דברים קטנים כאלה שייגרמו לה פתאום לחייך בלי סיבה.
אז זהו, תהליך ה"אילוף", כמו שהנסיך הקטן אומר, הושלם. היא כבר
לא נרתעת, היא לא בורחת, והיא גם לא רוצה לעזוב. ופה אנחנו
מוצאים את הכשל של אותו פאבלוב אידיוט שהצליח להגדיר את מה
שאנשים כמוני עושים כבר עשרות שנים לפניו. ופה גם באה הסתירה
בין פאבלוב לנסיך. כשהנסיך הקטן עזב את השועל המאולף, השועל
היה נזכר באותן שדות שמזכירות לו את הנסיך ואת צבע הזהב שעל
ראשו, ומחייך. אבל הכלב של פאבלוב? אני בטוח שכשפאבלוב סיים את
הניסוי שלו, והפסיק להאכיל את הכלב, הכלב מת. כלב לא שורד בלי
אוכל. אני גם בספק אם הוא יאהב אוכל שונה מהאוכל שהתרגל אליו.
אז הנה הכשל של פאבלוב, הוא מעולם לא סיים את הניסוי, מעולם לא
גרם לכלב להפסיק לרייר כשם שגרם לו להתחיל, הוא פשוט האמין
לנסיך הקטן, כי הכי נוח היה לו לחשוב שבכל פעם שישמע הכלב קול
פעמון, הוא יחשוב על אדונו ויחייך. פשוט לא תאמן הנאיביות של
"אחד המוחות הגדולים של זמננו". אני חושב שהפעמון רק יזכיר לו
כמה שהוא רעב ומתגעגע.