"אם באמת היית אוהב אותי כבר מזמן היית כותב עלי סיפור", היא
נאנחת, חצי ערומה לידי, "מה קשור זה ואהבה? זה מוזה! את מבינה?
את יודעת מה זה מוזה? כשאין מוזה אני לא יכול לכתוב, בלי קשר
לכמה שאני אוהב אותך". אני מסביר לה שאני אוהב, שאני אעשה
בשבילה הכל, וזה כולל לעשות כלים ולנקות את השירותים שזה
הדברים שאני הכי שונא בעולם. אבל לא, היא רוצה סיפור. מה היא
בכלל מבינה במוזות?!, "רוצה סיפור? הנה! טוב? אני אכתוב לך
סיפור!". אני קם מהמיטה, מתיישב ליד המחשב ומתחיל לכתוב. עדיף
כבר לעשות כלים.
  בסיפור אני עושה מה שבא לי. אני המחליט. בחיים תמיד יש את
מי שקובע לך  את הכללים. אבל בסיפור? בסיפור אני אלוהים. אני
יכול לזרוק אותה, אני יכול לעשות שיהיו לה עיניים ירוקות, שיער
שחור כמו הלילה, ואפילו שדיים בגודל די. אתם יודעים מה? דאבל
די. אני אגרום לה לעשות מה שאני רוצה, שתתלה כביסה, שתוריד
זבל, שתאהב אותי, שתנשק אותי. אפילו שתרד לי, מה שהיא בחיים לא
עושה כי זה "פוגע ומשפיל". אבל בסיפור היא תעשה את זה, ותעשה
את זה כמו גדולה.
  בפסקה הראשונה אני מעלה אותה לדרגת אלוהות. הו, היופי
בהתגלמותו, ונוס היפה בנשים. הכל שתהיה שמחה. אני שומע את
המוזה קודחת לי בצד האחורי של המוח כאילו צועקת: "זה לא זה!
המשפט גרוע! אתה סופר, לא רומנטיקן!". אני מנסה להתנגד לה, ודי
בהצלחה. אז יצא סיפור מסריח, לא נורא, היא בטוח תאהב, הוא
עליה.
  עברתי לספר על הדייט הראשון שלנו. לא שיש הרבה מה לספר, די
בנאלי. סרט, פיצה, כבר רואים שאת הפסקה השניה אני לא עובר. וגם
אם אני אצליח לעבור, אני נשבע שמי שיקרא את זה יירדם עוד לפני
שיתחיל אותה. הקול של המוזה כבר הפך לזמזום מחריש אחרי שסתמתי
לה את הפה בסלוטייפ.
  אז עוד מסעדה, עוד טיול על החוף. אפילו מצאתי איזה סיפור
משעשע או פאנץ' מצחיק פה ושם. לא שזה משנה כי אני חושב שצד
ימין של המוח שלי כבר איבד כל עניין, וצד שמאל עסוק מדי
בהאבקות במוזה ובמחשבות על סקס ודוגמניות. הבטן שלי כבר מרגישה
חלחלה מכל הכינויים שמצאתי לה, וכל המילים הנרדפות המתארות
יופי.
  "רצית סיפור? הנה, קיבלת סיפור!". אני מטיח בפניה את פיסת
הצואה שיצאה מהמדפסת. היא קוראת, ומחייכת, מחייכת, וקוראת. אני
כבר חושב על איך אני תופר לה תיק שיושיב אותה 25 שנה בכלא על
הריגה במתכוון של המוזה שלי.
  "גם אני אוהבת אותך מדהים שלי", היא קופצת עלי. אבל מה זה
כבר משנה. גם ככה בסוף היא תגמור כמו עוד גיבורה קומית מתחלפת
כמצע לסיפור הבא שלי כשהמוזה כבר תצא מבית החולים.