New Stage - Go To Main Page

גליה בר
/
גורל ים תיכוני

פסח 2004

יונית ישבה על הנדנדה שבגן כשהיא שקועה בהרהורים.
איך יכול להיות שהגורל חוזר על עצמו מחדש...
היא חייבת לדבר עם מירב. לא יתכן שתיתן לה להרוס ככה את חייה.
היא לא תיתן לה להיות כמו זיווה. אולי אם הייתה מתערבת מוקדם
יותר יכלה למנוע מזיווה חלק מהצרות.
אבל כשהכל קרה, היא הייתה רחוקה ובעצמה בצרה...
מירב, בתה, כל כך עקשנית שרק משהו דרמטי יגרום לה להתעשת. לא
מוכנה לשמוע הטפות מוסר, הולכת על פי תהום בלי להרגיש בכלל...
כל מה שעשתה עד עכשיו לא עזר בכלל. היא דיברה, הטיפה מוסר,
איימה עליה ומירב בשלה.
היא לא רואה איך הקשר הזה הרסני כל כך? איזה עתיד יכול להיות
מקשר עם גבר נשוי?!
לאט לאט הגיעה למסקנה שמירב צריכה לדעת את העבר, אחרת לא תוכל
להחליט לגבי העתיד. היא חייבת לספר לה את סיפור החיים של
זיווה. זה הדבר היחיד שאולי יעזור. היא חייבת לדעת הכל בלי
להסתיר שום דבר.
עדיין מהורהרת, קמה מהנדנדה, ניגשה לסטודיו ובידיים רועדות
פתחה את דלת החדר אליו לא נכנסה מאז האסון.
אחרי כן עמדה בפתח והביטה ארוכות מסביב. שום דבר לא השתנה...
הכל כמו שהיה באותו יום.
לאטה ניגשה למחסן שבפינת החדר והוציאה את הציורים ואת אלבומי
התמונות. תמונות של ימי הולדת וטיולים. מירב ביום הולדתה
הראשון... דרור בעגלה... ממש קטעי חיים שלמים, רסיסים של עולם
שלם. השמחה, העצב, מהות החיים עצמם.
כשמשכה את הציורים ממקומם, בצבצה לפתע סחבה מתוך הקיר. כשמשכה
אותה החוצה, גילתה גומחה נסתרת בקיר ובתוכה צרור מרובע עטוף
בבד. כשפתחה אותו בידיים רועדות, גילתה שהיו אלה עשר מחברות
עבות כתובות בכתב יד צפוף. כתב ידה של זיווה.
מוזר. היא לא ידעה כלל שזיווה ניהלה יומן... זה רק יקל עליה את
המלאכה. היא תוכל לתת למירב לקרוא הכל, אחרי שתקרא בעצמה.
רועדת מהתרגשות החלה לקרוא ביומנים. מבלי משים חייתה מחדש את
כל מה שקרה. עשרים שנה של חיים... כך עברו להם הבוקר והצהריים
ובלי משים גלשה לשעות הערב, כשהיא חיה מחדש את כל הסיפור.
זיווה הייתה מוכשרת גם בכתיבה, מסתבר. היא תיעדה כל פרט קטן
בחייה בעברית צחה ובלשון ציורית ומרתקת.

כשמירב הגיעה, עדיין קראה במחברות כשמסביבה פזורים הציורים.
"אימא, איפה את?" שמעה את קולה של מירב.
"מירב, בואי רגע. אני בסטודיו."
מופתעת, נכנסה מירב לסטודיו, חדר שהיה נעול מאז שעברו לגור
בבית, כבר שנתיים. מה פתאום החליטה אימא להיכנס לחדר הזה
פתאום?
"אימא, מה את עושה?" שאלה, "מאיפה הציורים והתמונות האלה?"
"שבי, מירב", אמרה יונית בשקט, "אנחנו צריכות לדבר."
"אם זה שוב בקשר לעידו, אל תתחילי בכלל. אני לא רוצה לשמוע",
אמרה מירב בנחרצות.
נמאס לה לשמוע כל הזמן כמה שהקשר עם עידו לא מתאים לה. די עם
זה. כבר שלושה חודשים שהיא שומעת כל הזמן כמה שהקשר הזה גרוע
וכמה צרות שהוא עוד יגרום לה.
"זה לא קשור לעידו בכלל. אני רוצה לספר לך על זיווה."
"זיווה?!" לחשה מירב. משהו כאן מאוד לא ברור. תמיד היה משהו
מוזר ביחס לזיווה דודתה. אימא שלה סירבה תמיד לדבר בכלל על
הנושא. הרי מזה זמן רב שהיא מבקשת לשמוע את האמת על מה שקרה
ואימא שלה מתחמקת בתירוצים שונים. מה קרה עכשיו שהיא מסכימה
פתאום לדבר עליה?
"כן. זיווה", ענתה יונית, "עד עכשיו פחדתי בכלל לדבר על הנושא.
פחדתי בכלל להיכנס לחדר הזה. יש בו כל כך הרבה כאב וצער,
שהעדפתי לקבור את כל הסיפור בתוכי. אבל אין לי כבר ברירה.
הגעתי למסקנה שאת צריכה לדעת הכל עכשיו, לפני שתעלי גם את על
מסלול הרסני של חיים."
מירב הביטה בה בבלבול וחוסר הבנה מוחלט. מה אמא רוצה ממנה? על
מה היא בכלל מדברת?
"אימא, על מה את מדברת? איזה מסלול הרסני?"
"שבי קצת לידי. יש לנו על מה לדבר", אמרה יונית.
'מה היא רוצה?' חשבה מירב בלבה, תוך כדי כך שהיא מתיישבת לאיטה
על הספה. 'היא עוד צעירה בשביל להיות סנילית...'

פרק ראשון: אהבת נעורים
השנה הייתה 1982 - שנה רווית אירועים ביטחוניים.
בחודש אפריל הושלם פינוי סיני, חבל ימית נהרס עד ליסוד והחולות
הזהובים עברו לידי המצרים. התחושה הייתה של אובדן דרך. ישובים
יהודיים נעקרו מהאדמה בפעם הראשונה בכל שנות ההתיישבות בארץ
ישראל. המראות הקשים של חיילים המפנים בכוח מתנחלים, תמונת
האנדרטה המנופצת בימית והויכוח הציבורי על גובה הפיצויים
למפונים גרמו לשבר עמוק בחברה הישראלית. באוויר עמדה תחושה קשה
של אובדן דרך.
בחודש מאי החל הגבול הצפוני להתחמם, הקטיושות שוגרו ללא הרף
לכיוון יישובי הצפון וגיחות מטוסים ישראליים לדרום לבנון
בתגובה הפכו לעניין שבשגרה.
איזור דרום לבנון היה מלא בכל כך הרבה מחבלים עד זכה לכינוי
"פתחלנד".
מאיזור הפתחלנד שוגרו מחבלים ללא הרף ליישובי הצפון למטרות
פיגועי רצח, פעולות שרובן סוכלו.
היה ברור שחייבים לעשות משהו.
בחדרי חדרים החל שר הביטחון לתכנן את המלחמה הבאה.
שם הקוד שניתן לה היה "מבצע אורנים".
את העילה המיידית למלחמה סיפקו הפלשתינים בלונדון:
שגריר ישראל באנגליה, שלמה ארגוב, נורה בראשו בשעת בוקר מוקדמת
ונפצע אנושות. היה ברור שהגיע הקץ למדיניות ההבלגה. למחרת
בבוקר החל מה שכונה "מבצע שלום הגליל", מבצע שהיה אמור להימשך
מספר ימים, עד שצה"ל יגיע למרחק של ארבעים קילומטר מהגבול. אך
המבצע הסתבך ובסופו של דבר הגיע למלחמה כוללת - מלחמת לבנון,
מלחמה שנמשכה בסופו של דבר כ- 18 שנים עד לנסיגת צה"ל לקו
הגבול הבינלאומי במאי 2000.
ביום 6/6/1982 פלש צה"ל לדרום לבנון, כבש את איזור הדרום והגיע
עד לביירות.
המלחמה הייתה קשה מאוד ורווית נפגעים.
כמות הנפגעים גדלה מיום ליום ובארץ שררה אווירת נכאים. כולם
הסתובבו כשטרנזיסטורים מחוברים להם לאוזניים, צמאים לכל פיסת
ידיעה שהגיעה מהחזית.

יוני 1982
היה זה יום קיץ בהיר ויפה. ניגוד חריף למלחמה שהייתה בימיה
הראשונים. כולם צמודים לרדיו, מודאגים וחרדים.
הלימודים זה עתה הסתיימו. בחינות הבגרות היו כבר מאחור וזיווה
החליטה להפיג את המתח בירידה לחוף הים.
יחד עם חברתה ליאת יצאו השתיים לכיוון הים וירדו לחוף.
מעל חלפו מסוקים בתדירות גבוהה.
"זה מפחיד", אמרה זיווה וחשבה על מה שצפוי לה בעוד מספר חודשים
- גיוס לצה"ל, טירונות, בקו"ם וכו'.
ליאת לא הגיבה. היא חשבה על דני, החבר שלה, שם בתוך לבנון בלב
התופת ועיניה מלאו דמעות. כל כך אהבה אותו וחששה לגורלו, ושנתה
הטרופה בלילות ניכרה היטב בעיגולים השחורים שסביב עיניה
היפות.
'אני אמות אם יקרה לו משהו', חשבה, כשהיא ממוללת תלתל משערה
השחור. שנה הם חברים וכל כך קשורים אחד לשני.
'איזו נודניקית. אפילו לענות קשה לה. בטח חושבת על דני,
כרגיל', חשבה זיווה בלבה, 'זה הדבר היחיד שמעניין אותה'.
היא לא הודתה בדבר אפילו בפני עצמה, אבל בסתר לבה היא קינאה
בליאת. לליאת היה חבר ואהבה, אבל לזיווה לא היה כלום. למרות
שהייתה חטובה ונאה, אף אחד לא ניסה להתחיל איתה בכלל. בשפת
הגוף שלה היא שידרה לכולם - 'אל תיגע בי', בלי להרגיש אפילו.
כל הזמן התפלאה למה אף אחד לא מתחיל איתה בכלל. איך זה שכמעט
לכולן כבר יש חבר ולה לא?
כך שלמרות שהחברות בינה לבין ליאת הייתה טובה, היו זרמים מתחת
לפני השטח. ואילו ליאת לעומתה הייתה כה טובה ואהבה את זיווה
בכל לבה. מרוב שאהבה אותה, התעלמה מעקיצותיה של זיווה לגבי
דני.
שתיהן ישבו בחוף, נהנו מהשמש החמימה ומאוויר הים הצונן.
שעתיים מאוחר יותר קמו ללכת הביתה.
זיווה לא רצתה בכלל לחזור הביתה כל כך מהר.
מה מצפה לה בבית בכלל? אבא ואימא עצבניים שרק רבים כל יום. אין
לה מה למהר. כל זה עוד יחכה לה.
"בואי נשתה משהו קודם", אמרה.
"אני רוצה לחזור כבר, אולי דני יתקשר", ענתה ליאת, אבל כיוון
שהכירה את אופייה העקשני של זיווה לא התווכחה איתה והשתיים פנו
לבית הקפה הסמוך. התיישבו והזמינו שתייה.
ואז ראתה אותו זיווה. שחרחר, גבוה ובעל עיניים כחולות מלאות
הבעה. 'איזה גבר', חשבה בלבה, 'חלומי. מעניין מי הוא.'
הוא הגיש להן את השתייה ועיניו פגשו את עיניה. מיד ראתה שגם
היא מצאה חן בעיניו. כשפנה מהן והלך ידעה שזהו זה.
סוף סוף התאהבה. היא הייתה צריכה להכריח את עצמה לא להביט
לכיוון שלו. אסור שליאת תחשוד. היא מיד תגיד לה שאסור לנעוץ
מבטים. מחר, החליטה, תחזור לכאן שוב אבל בלי ליאת. איתה לא ילך
כלום. נעולה על דני וזהו. לא מעניין אותה כלום חוץ ממנו. כבר
שנה שהיא איתו ולא עובר לה. היא ידעה שליאת הצנועה והטובה
תוכיח אותה ולכן לא אמרה לה כלום ויחד איתה פסעה לכיוון הבית.

למחרת, קמה בבוקר, התלבשה, השאירה פתק להורים שהיא בים עם ליאת
ויצאה לפני שליאת תתעורר ותתקשר.
היא הגיעה לבית הקפה והתיישבה באותו מקום. כשניגש אליה ביקשה
אותו משקה של אתמול.
הוא הגיש לה אותו כשעל פניו מבט מהסס, אבל זיווה לא ויתרה.
"נעים מאוד. אני זיווה."
המבט בעיניו קפא לרגע, וכשהניח את השתייה והלך ללא מילה,
הרגישה כאילו סטר לה.
כשקמה השאירה לו טיפ של 5 ש"ח, יצאה מבית הקפה וירדה לחוף. שם,
ליד המזח, ישבה על אחד הסלעים והישירה מבטה אל הים.
כנראה שרק נדמה היה לי שמצאתי חן בעיניו חשבה, הוא לא רוצה קשר
איתי, עדיף שארד מהנושא.
כך ישבה לה שקועה בהרהורים במשך היום כולו עד שהחשיך ואז חזרה
לביתה.
בשבוע שלאחר מכן התחמקה מליאת והעדיפה להיות לבד.
יום אחד כשירדה לחוף לעת ערב וישבה על הסלעים שמעה לפתע קול
מאחוריה:
"ערב טוב, זיווה."
היא פנתה לכיוון הקול ונדהמה לראות שזה הוא.
"... ערב טוב", ענתה בגמגום.
הוא התיישב לידה והחל לשוחח איתה:
"חם היום. אני בא לשחות בלילה."
"א... אני דווקא שוחה בבוקר" ענתה נרגשת.
"בבוקר אני אוהב לדוג דגים", אמר.
"אני אוהבת לאכול דגים", ענתה ושניהם צחקו.
"איזה ים יפה", אמר לה.
"אני אוהבת את הגלים בשעות הערב", אמרה לו.
לאחר שיחה סתמית כזו של כחצי שעה שאלה לפתע:
"איך קוראים לך?"
"... דוד", ענה לאחר היסוס קל.
"מאיפה אתה?"
"... מכפר סבא", באה התשובה לאחר היסוס קל נוסף.
דוד סיפר לה שהוא בן 24, סטודנט לכלכלה והוא עובד כמלצר כדי
לממן את לימודיו. יש לו דירה שכורה בעיר והוא נוסע הביתה רק
בסופי שבוע. הם קבעו להיפגש למחרת.
מחייכת ומפזמת לעצמה חזרה זיווה הביתה.

למחרת בערב נפגשו שוב בחוף וכך התחיל לו סיפור אהבה עדין ויפה.
הוא חיזר אחריה בסגנון המיושן. קנה לה פרח בכל יום והגיש לה
אותו בצורה תיאטרלית.
זיווה הייתה בעננים. גם יפה, גם משכיל וגם אוהב אותה כל כך.
הוא פינק אותה במתנות - פרחים, טבעות, צמידים והרבה אהבה.
אף פעם לא אהבו אותה כך. מליאת שכחה לגמרי למרות שזו המשיכה
להתקשר בכל יום ולחפש אותה.
ההורים בבית הגיבו בחשדנות על מה שקורה.
"ליאת התקשרה שוב היום", אמרה לה אימא יום אחד, "מה קורה איתך?
שכחת אותה?"
כששאלו אותה בבית מאין כל הצמידים והמתנות, סיפרה להם שפגשה
בחור משגע והם יוצאים.
"תביאי אותו, שנראה מי זה!" שבו ודרשו ממנה בכל יום.
וכך התחילו ההורים לדרוש לפגוש אותו תוך הפעלת לחצים מאוד
חזקים בנושא. בכל יום התנהל לו ויכוח מעין זה:
"מאיפה קיבלת את התכשיטים האלה?"
"פגשתי בחור משגע, ממש נסיך, ואנחנו יוצאים. הוא מפנק אותי
וקונה לי את הכל."
"מי זה? מאיפה הוא? מה פתאום את יוצאת איתו בלי לדעת מיהו? בלי
שנראה אותו?"
"אני אביא אותו כשזה יתאים. כשזה יהיה רציני יותר."
"מה זאת אומרת יתאים?" הרעים אביה בקולו, "אם לא תביאי אותו
אלינו עד מחר, את מפסיקה לצאת איתו. שיהיה לך ברור."
זיווה, שהכירה את אופיו הנוקשה והפרימיטיבי של אביה ואת
עקרונותיו, החלה ללחוץ על דוד שיבוא אליה הביתה אך הוא התחמק
בתירוצים שונים. פעם סיפר לה שהוא עובד בערבים, פעם שהוא חייב
לנסוע להורים וכו'.
הדבר שנראה לזיווה מאוד מוזר. למרות זאת החליטה להתעלם מכך
ולהיסחף אחרי האהבה.

הלחץ בבית הלך וגבר והמריבות הלכו ותכפו וערב אחד, לאחר מריבה
סוערת במיוחד, יצאה זיווה מהבית בעיניים דומעות והחליטה לבוא
לדוד ולדרוש ממנו בתוקף שיבוא אליה הביתה.
באותו יום לא קבעו פגישה והיא הגיעה לבית הקפה ונכנסה פנימה.
המקום היה ריק כמעט לחלוטין פרט לשני זוגות שישבו בכניסה.
זיווה פנתה לבחור שעמד מאחורי הדלפק ושאלה:
"איפה דוד?"
"איזה דוד?" ענה לה המלצר בשאלה, "אין לנו אחד כזה."
"דוד, המלצר, גבוה, שחרחר ויפה", אמרה.
"אה, את מתכוונת לדאוד", ענה לה וצעק בערבית:
"דאוד טעלה הון" (דאוד בוא הנה - בערבית).
דוד יצא והחל לרטון בערבית:
"עייז מיני אי?" (מה אתה רוצה ממני - בערבית).
הוא נאלם דום בדיוק כמו שקרה לזיווה, שהתעשתה במהירות וברחה
החוצה.

דוד ערבי...
הוא רימה אותה...
הוא שיקר לה...
הוא בכלל לא יהודי...
איך היא יכלה להסתבך איתו ככה?!
מבלי שתרגיש הגיעה לחוף הים ופנתה אל המזח, מפלטה משכבר הימים,
התיישבה על סלע וחיכתה לדמעות שלא באו.
ושוב המחשבות המענות.
דוד ערבי...
בכלל לא קוראים לו דוד...
קוראים לו דאוד...
הוא שיקר לה...
למה האמינה לו...?!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/4/06 14:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גליה בר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה