לא שיר שחלמתי על פראג - אלא יומן קטן שכתבתי על פראג. ביקור
בבירת צ'כיה, סוף 2005, דרך אתרי התיירות המקובלים, הרובע
היהודי, תרבות, אוכל וכל הג'אז הזה. מי שביקר בעיר פראג, ישמח
לקרוא. ומי שמתכנן לנסוע - מוזמן לקבל הקדמה.

פראג 2005
או
שוגרון קמפי (Sugaron Kampi)

סיכום הטיול לפראג עם נועה, 21-26 באוקטובר 2005

"התענוגות של פראג", מאת אביבה לורי, הוא מדריך התיירות השמן
שלקחנו איתנו לבירת צ'כיה הפוסט-קומוניסטית. כמובן שלקחנו גם
מדריך רזרבי (שיחור), מפה מפורטת של כל רחבי העיר ואפילו עוד
מדריך-כיס למקרה חירום, אבל הספר של לורי עזר לנו להתמצא בעיר
ובהיסטוריה הייחודית שלה.

פראג, במקור עיירה של שבט סלבי בהנהגת בחור ושמו צ'ך (להבדיל
מאחיו, לך, שהלך לפולין כמתבקש משמו), היתה ונשארה גוף סביל
שנאלץ להתמודד מול כוחות גדולים ממנו: אימפריות, מדינות
ענקיות, גושים פוליטיים. הוא נאנק בין הגרמנים (בסוף נאצים)
ובין הרוסים (בסוף קומוניסטים), בין האבסבורג של אוסטריה ובין
האימפריה הרומית, בין האוסטרו-הונגרים ובין צרפת-אנגליה, בין
השורשים הסלביים של סלובקיה (והבירה שלה, ברטיסלבה). צ'כיה,
בהיותה מדינה קטנה במרכז אירופה העשירה והכוחנית, לא ביקשה
להתבדל אלא רק חופש מדיכוי ישיר. הדרישה שלה לעצמאות הפכה
לכיבוש אלים, דיכוי פוליטי ולבסוף שיחרור מן הקומוניזם אל תוך
איחוד אירופי פוסט-דמוקרטי, המחייב השתלבות מוחלטת במרחב
המערב-אירופאי.

לעיר יש יופי משלה, שאפשר לתפוס בקלות. ההיסטוריה של פראג
עדיין מצליחה לחיות כרוח-רפאים בסימטאות וברחובות של העיר
העתיקה. התיירות מצליחה למסחר חלקים נרחבים, אבל עדיין אי אפשר
לקחת מפראג את המקומות הפחות-מתויירים שבהם הקסם הפראגי עובד,
והארכיטקטורה העתיקה משמשת כמכונת-זמן משכנעת. תאורה כתומה על
פנסי-רחוב אחידים, ריצוף של אבנים קטנות ושחורות, פלוס גשם קל
שמרטיב את הרחוב - ויש לך את אפקט הסימטאות הכתום-נוצץ-מוזהב
של פראג.

נועה ואני בילינו שם חמישה ימים עמוסים בעשרות מקומות. המון
מידע חדש העמסנו על המוחות שלנו. המון רחובות, שמות סלביים
(שנשמעים כמו רחובוטובה או רצ'ובסקה), סימטאות, דרכי קיצור,
קווי מטרו, קווי חשמלית (טראם), מנזרים, כנסיות, פארקים,
מצודות, חנויות, פאבים, בתי קפה, מסעדות, בתי כנסת, אולמות,
מלונות, ארכיטקטורה, פסלים, גשרים ועוד ועוד ועוד.

כמו תיירים ממושמעים, הלכנו בעקבות המדריך של לורי אל המקומות
המפורסמים ביותר וגם המפורסמים פחות. כמובן שהאטרקציות היו
גשר קרל העתיק עם הפסלים השחורים (למה הם לא מוארים בלילה
כמו שרק הצ'כים יודעים להאיר?), מצודת פראג (הראדצ'אני)
הגדולה והמפוארת, הרובע היהודי יוזפוב עם הנצחת יהודי צ'כיה
שנספו בשואה ועם בית הקברות היהודי המבולגן ועם בית הכנסת
הספרדי-רפורמי שמתאר את ההיסטוריה המפותלת של היהודים עם
השלטונות הצ'כים, הצ'כוסלובקים, הנאציים, הקומוניסטיים ואלו של
היום. ועוד ועוד ועוד.

את אולם הרודולפינום הפכנו לדולפינריום. האי קאמפה הפך לאי
קאמפי. כמה מאכלים מתוקים שאכלתי נתנו לי "שוגר-ראש"
(Sugar-Rush) ולכן נועה קראה לי בספונטניות "שוגרון", כינוי
שדבק. מלון קלאריון בו שהינו נתן לנו חדר נקי ונעים, ארוחות
בוקר ענקיות והרבה שקט נפשי עם עיתון "ידיעות אחרונות" שליקטנו
במטוס. בערוצי החדשות בטלוויזיה דיברו על שפעת העופות, על
דו"ח חרירי ועל הוריקן וילמה, אבל את מזג האוויר בפראג אף ערוץ
בינלאומי לא הזכיר. האינטרנט סיפק את הסחורה.

בשביל להבין את פראג צריך להבין את המיקום שלה במרכז אירופה.
תקועה בין גרמניה ואוסטריה מצד אחד, ובין הגוש הבלקני של מזרח
אירופה מצד שני. התיירים הגרמניים הם הדומיננטיים ביותר בפראג,
למרות שהישראלים מיוצגים מעל ומעבר. בתיאטרון אימאג' בו ראינו
הצגת "תיאטרון שחור" חביבה (דמויות צבעוניות מוארות באור סגול
מיוחד על רקע שחור) טרחו להדפיס מהדורה עברית. כמעט כל מסעדה
מספקת תרגום לגרמנית, מכיוון שהקשר בין הגרמנים ובין הצ'כים
הוא עמוק, הרבה מעבר לחבל הסודטים והקריזות של היטלר.

המון תיירים גרמנים נמצאים במרחק נסיעה (כמה מאות קילומטרים)
מפראג, וקל להם להגיע לשם לסופשבוע. כמובן שהתיירים היפנים גם
הם מציפים את העיר ואת חנויות היוקרה - כמה כסף יש ליפנים האלה
- אבל הגרמנים והאוסטרים השפיעו על פראג מאוד לאורך ההיסטוריה.
מוצרט, אחד מאלילי המוסיקה של האוסטרים, גר ועבד בפראג. דווקא
את הקומוניזם טרחו הצ'כים לנקות טוב-טוב מן העיר, ורק כמה
גרפיטי של צ'ה גווארה מצויים בכמה מקומות, יותר תוצאה של טרנד
מערבי מאשר של אידיאולוגיה אותנטית.

פראג השתחררה מן הקומוניזם בשנת 1989 ואולי הדבר הטוב ביותר
שהסובייטים עשו זה להוציא לה את החשק להתעסק בדת. רק 20 אחוז
מאמינים, והכנסיות בפראג די נטושות. במקום תפילות יש שם
קונצרטים עם עוגב וזמרים, שמספקים תזרים מזומנים סביר. בהשוואה
לקתוליות הנאיבית של איטליה עם הוואתיקן, צ'כיה היא אי של
שפיות חילונית.

הכנסיות המפורסמות הפכו לאתרי תיירות ממוסחרים, כצפוי. הצ'כים
גאים במדענים כמו טיכו בראהה ויוהנס קפלר שחיו בה, גאים מאוד
בשהותו של מוצרט בעיר, גאים בדבוז'אק, סמטנה, קפקא, יאן הוס
הרפורמיסט, תומאש מסריק, קרל הרביעי, הסטודנט יאן פלך ששרף את
עצמו, ועוד כמה אמנים ומשוררים פחות ידועים. אמנות ומדע הם
גאוות פראג, לא הנצרות שגררה אותם למלחמות פנימיות מכאיבות.

אז מה אני זוכר מפראג, בצהריים של יום השיבה מן העיר? אני זוכר
איך טיילנו בכל העיר שוב ושוב, הרבה מאוד ברגל. למדנו כיצד
לנווט בין הרחובות המפתיעים, להתרגל לארכיטקטורה המגוונת
(גותי, רנסאנס, בארוק, אר-נובו, אר-דקו, קוביזם, רונדו-קוביזם
ועוד), להכיר בעובדה שזאת עיר בעלת היסטוריה עשירה של יותר
מאלף שנים, ולהנות מן העושר התרבותי הזה.

זכורים במיוחד ההלם התרבותי בכניסה הראשונה לכיכר העיר העתיקה
(מלוסטרנסקה), השיטוט האינטימי ברובע היהודי השקט, טיול נעים
ברחוב פז'יז' (פריז צ'כי) האופנתי והמערבי, בית הקברות הנוצרי
המפואר של מצודת וישהראד, הכנסייה הענקית של סנט-ויטוס
במצודת הראדצ'ני, הטיפוס אל גבעת פטצ'ין והמגדל דמוי-אייפל
שבראשה...

...הנוף בבית הקפה ליד מנזר סטראחוב, הקונצרט המרדים-באמת
בכנסיית ניקולס בכיכר, המרדף אחרי חנות הדיסקים הפרוגרסיבית
"בלאק פוינט" ברחבי פראג (בהתחלה הגעתי עד פאבלובקה, ושם
גיליתי שהחנות סגורה; בביקור שני הסתבר לי שהחנות עברה כתובת
לא רחוק מן המלון שלנו).

הרובע היהודי - פראג היא הוכחה חיה לכך שהיהודים והנצרות
האירופאית פשוט לא הסתדרו טוב ביחד. היהודים של פראג היו דוסים
במלוא מובן המילה, והבדלנות שלהם עלתה להם ביוקר רב. הרבה לפני
השואה הם סבלו מיחס גזעני של האוכלוסיה הצ'כית
והאוסטרו-הונגרית, כמו כל מיעוט שאין לו הגנה שלטונית.

במוזיאון הספרדי-רפורמי יש תיאור מלא-חיים בעברית של אחד
הפוגרומים, שנכתב בזמן-אמת ועלה על הכתב: מסתבר שהמשטרה לא ממש
ניסתה להגן על היהודים מפני ההמון המשתולל, וברחה מן המקום. כך
הפקיר השלטון הנוצרי את היהודים לחסדי ציבור נבער ומתוסכל.

אלו שעודדו היטמעות והשכלה למעשה ויתרו על דתם - ובצדק, לדעתי.
הסיור ברובע היהודי הדגיש עבורי דבר שתמיד ידעתי: היהדות היא
דת, הרבה יותר מאשר היא לאום. לא פלא שכל מה שנשאר מיהודי פראג
הם בתי כנסת וקברים.

מספיק להשוות בין בית הקברות היהודי הצפוף והמבולגן ובין בית
הקברות המפואר של גדולי פראג, על פסגת מצודת וישהראד, ליד
הכנסיה. הקברים ה'נוצריים' ענקיים, מסודרים, נקיים, מוגנים
היטב על ידי הממסד הדתי והממסד השלטוני. האפליה ברורה גם כיום,
בעידן הפוסט-שואתי.

היהודים תקועים בתוך הגטו המכוער, צפופים בבית קברות זעיר שבו
הגוויות נטמנות על גבי גופות אחרות, בשכבות של כמה מטרים בתוך
האדמה ומעליה. ובמקביל - הנוצרים זוכים לקברים יפהפיים, מוגנים
ומפוארים. התיירים מתפעלים מן האסתטיקה של הבלגן, ואני רותח
מזעם על ההתייחסות המשפילה.

עצם העובדה ש"המוזיאון היהודי של פראג" הוא למעשה ארגון-גג
עצמאי שעובד תחת גיבוי של מדינת ישראל, מלמדת על הבעייתיות
היהודית באירופה. הסממנים הדתיים של היהדות, ובעיקר בתי הכנסת,
הם מוקד העניין. הנצרות לא יכולה להכיל בתוכה את היהדות, ולא
יכולה להכיל בתוכה את המיעוט היהודי.

מה שנדמה כאנטישמיות הוא למעשה מאבק פוליטי בין קבוצות
מבוססות-אמונה, כמו המאבק המדמם בין הקתולים ובין הפרוטסטנטים.
הנוצרים שחטו איש את רעהו בלי בעיה על רקע הדרישה לרפורמה
במוסדות הקתוליזם, ולכן קל וחומר שלא התקשו לשחוט גם יהודים
בדרך. כאשר השלטון מגבה את אחת הקבוצות ומפקיר את רעותה,
הקטסטרופה מזמינה את עצמה.

ללא הגנה שלטונית וחילונית מפני מאבקי-דת, אף מיעוט לא יכול
לחיות ברווחה. היהודים שילמו את המחיר הכבד ביותר, והיעדרם
מכביד על היופי המבושם של פראג המודרנית.

מבחינות רבות, בית הכנסת הספרדי-רפורמי של פראג ממחיש את
הדילמה היהודית: היטמעות מול בדלנות. בית הכנסת הזה מעוצב כמו
כנסיה מפוארת, כשמגן-הדוד זוכה לעיטורים מעגליים סביבו כדי
לעדן את קויו החדים. העיצוב ה"נוצרי" של בית הכנסת מראה על
נסיון לקרב בין הדתות, נסיון שיש בו הרבה רצון טוב אבל גם הרבה
בעייתיות.

ליהדות אין פסלים או תמונות, אין ישו על הצלב, אין גרפיקה
שמסעירה את החושים, אין דם מלא ייסורים שזורם כמו מים. הנסיון
הרפורמי לשלב עוגב וקונצרטים בתוך בתי הכנסת מעיד יותר מכל על
חיקוי ו/או נסיון להתחבב על החזק, ולא על הבנה מעמיקה של
בעייתיות הזהות היהודית.

לכן בית הכנסת הספרדי-רפורמי הוא דוגמה טובה ל"התנצרות חלקית"
שמעוררת יותר בעיות מאשר היא פותרת.

עוד זכרונות בפסקה שנייה: חצי שעה הזוייה בבית הקפה ההיסטורי
"אימפריאל" שעבר שיחזור מלא; שהייה נעימה בבית הקפה
"קפקא", עוד פיגורה בוהמיינית שעברה מיסחור קיצוני; ארוחות
צ'כיות משביעות וזולות במסעדת הפועלים היעילה "האוולסקה
קורונה"; מבטים מלאי-השתאות בכמה תיירות גרמניות תמירות
להפליא...

...קשיי ניווט בכל סמטאות העיר העתיקה ואיבוד כיוון כללי
מצידי; בחילה לילית והקאה, כנראה עקב אכילת מנה איטלקית עם
פירות ים מקולקלים; הסתערות חזיתית על ארוחת בוקר במלון עם
חביתה, חזיר, קרואסון, מיצי פירות, קורנפלקסים רבים, גבינות,
פירות, מאפים וקפה (המילה 'כשרות' התאדתה אל השיכחה); שני
בנקים מפוארים בעיצוב שהולם רק מוזיאונים חשובים; חנות המדיה
'בונטון' עמוק מתחת לכיכר ואצלב המבלבלת, בה מצאתי קצת רוק
מתקדם צ'כי.

זכרונות אחרונים שהגיעו ברגע האחרון: טיול משעשע בקאמפה,
מעין אי קטנטן בין הצד השני של גשר קרל ובין פראג
ה'פחות-עתיקה'. שם נכנסנו לסימטאות וחנויות, שוטטנו בפארק
הצבעוני, ראינו דוכנים והצגות, הבטנו במשפחות המבלות, וסיימנו
בהליכה ארוכה אל מסעדה בשרית. הערה: חזיר זה בסדר בחלק
מהמקרים, אבל הבקר והקבב הצ'כים פשוט לא טעימים, והנטייה לשלב
הכל עם כופתאות או לחם לא מרנינה.

למזלנו, מעט הגשם שירד התאים את עצמו בדיוק לזמן הארוחה שלנו.
לא נרטבנו כלל.

לא מעט פעמים יצא לנו להיכנס לסימטאות מפתיעות מאוד, למצוא את
גני ולנשטיין היפים, למשל, ולגלות שאין סוף לפראג.

נזהרנו לא להוציא כסף רב מדי. שילמנו כל אחד בערך 4000 שקלים
על הדיל המשולב של מלון+טיסה. מחיר הדיל היה יקר באופן יחסי,
כיוון שטסנו בשיא העונה - סוף החגים, כדי לא לאבד ימי עבודה
יקרים. המלון היה מצוין, וממוקם טוב מאוד בשולי הרובע היהודי.
הטיסה בחברת Travel Services הצ'כית היתה בלתי-נעימה מכיוון
שהיה קשה מאוד לישון בלי להזיק לצוואר.

נועה צילמה די הרבה, וכולי תקווה שהצילומים יידעו להעביר את
היופי של העיר: http://planet.nana.co.il/prague
מעניין לראות כיצד כמה בתים עדיין לא נצבעו ו/או שופצו, ואיך
פראג המחודשת נראית צבעונית ושמחה לעומת פראג הישנה והקודרת של
הקומוניזם.

היה עצוב לעזוב את פראג. את ברצלונה היה לי הרבה יותר קל
לעזוב. ייתכן שפשוט לא רצינו לחזור אל העבודה שמחכה לנו
בתל-אביב, ואולי ייתכן שבאמת אהבנו את פראג הרומנטית, שכל-כך
שונה ביום ובלילה. אהבנו את השיטוטים, הגילויים, ההליכות, בתי
הקפה, ההיסטוריה והתחושה המאתגרת שמשרה העיר.

פראג היא באמת עיר בוהמיינית במלוא מובן המילה, ולא רק בגלל
שהייתה חלק מתוך ממלכת בוהמיה ומוראביה. היא מתאימה כמו כפפה
לסטודנטים, אף פעם לא וולגארית, מנומסת אך לא מנוכרת.

השפה הצ'כית קשה לקריאה וקשה מאוד להבנה. במשך כל הטיול לא
דיברנו אפילו מילה אחת של צ'כית, והנסיון ללמוד את המילה
"תודה" עלה בתוהו. מן הסתם, לתיירים רוסים קל יותר לאלתר. רוב
הצ'כים מדברים אנגלית רצוצה באתרי התיירות, ומי שלא - מסתדר עם
תנועות ידיים והמחשות שונות.

העובדה שרוב צ'כיה הקטנה היא כפרית ומפגרת ורק פראג (למעלה
ממליון) היא מקום חשוב אך קוסמופוליטי, אינה מעודדת אף אחד
ללמוד צ'כית. ובכל זאת, מאז 1989 עבר מספיק זמן בשביל שכל
מנגנון התיירות של פראג יקלוט שאנגלית היא שפה חשובה מספיק
לשלטים ולתפריטים.

ביקור נוסף בפראג? לא בעתיד הקרוב. יש מקומות מעניינים לא
פחות בעולם. אבל צ'כיה זכתה לניקוד גבוה בעיקר בגלל שהצליחה
לספק את הסקרנות במשך חמישה ימים עמוסים בהצצות חטופות, מבטים
משתוממים, טיולים מעייפים וקריאה בלתי פוסקת במפות ובמדריכים.


פראג יותר מעניינת מברצלונה, ובהחלט חוויה חשובה לעתיד, בעיקר
בכל מה שנוגע למדינות פוסט-קומוניסטיות. ועכשיו נותר רק להציץ
בתמונות שצילמה נועה, ולהיזכר בטיול שממלא את המצברים.
http://planet.nana.co.il/prague