אתה לא עוזב לי את הראש.
כל הזמן שם, כאילו תוקע בקטנות.
איפה לא הייתי בסדר, וכמה שאני לא, שבעצם כולי זה טעויות.
כאילו חלק מהמוח שלי יצר אותך בתוכי.
שתהיה המבקר שלי, מבקר רשע.
ביקורות קוטלות, הרסניות.
וזה לא אתה, זה הכל אצלי בראש,
אז למה בסופו של דבר שאני אקום בבוקר
אני אכעס עליך?
אוף... איזה כאב ראש. ממך. בגללך.
הכל בגללך. אתה אשם בכל דבר רע שקורה לי.
כאילו ידעת שזה יקרה.
איך אתה קורא אותי כמו ספר פתוח?
אתה בקושי מכיר אותי.
תמיד יש לך מה להגיד על החיים שלי,
אבל אתה אף פעם לא מספר לי על עצמך.
אני אצלך כל כך הרבה ולא יודעת עליך כלום.
שום דבר אמיתי.
לא יודעת מה אתה חשוב עלי.
לידך אני מרגישה טיפשה.
אני בחיים לא אהיה מסוגלת לדעת או להבין,
זה לא ילך - אני ואתה.