עדין ואשת פנחס

רוח מזרחית העכירה את האופק והעלתה אבק אפרפר שכיסה את הצבעים
האדומים והירוקים של המכתש בעת שקיעה. אל האפרוריות הצטרפה
צינה של לילה שפרצה דרך שער המכתש ומיהרה לגרש את חום היום
כאילו מעולם הוא לא היה שם . בינתיים, הרוח שרקה בין הקנים
ושיחי הסמר והפריעה ליעל שהגיעה לעין סהרונים בכדי להרוות את
צימאונה, להבחין בסכנה המתקרבת. היעל האזינה היטב, מנסה לאתר
סכנה ליד מקור המים, אך מלבד עורב שחור טורדני, שגירש בצווחות
דיה מעל ההר, נבלעו כל הרחשים האחרים בצלילי הרוח. בחסות
הדמדומים והרוח התקרבה בבתא הנמרה  חרש חרש אל המעיין אבל
רגליה כבר לא היו כל כך חתוליות. היא איבדה את הקלילות
והגמישות שסייעו לה  במסעות הציד בצעירותה. בירידה מההר המשקיף
על המעיין היא דחפה בצעד לא מחושב אבן קטנה שנפלה במורד וסימנה
גם ליעל, גם לירבועים ואפילו ללטאות לברוח ולהיכנס למחילות
שלהם. הלילה ירד, היעל שברחה נותרה צמאה והנמרה רעבה.
אחר כך הרוח נרגעה. לעדין אל חטיב, מיושבי המאהל בנחל צין,
קול המים במעיין הזכיר שיר ישן, שיר של געגועים ואהבה. הוא לא
זכר את שמו של השיר ואפילו לא את מילותיו, הטלטלה שאחזה בו
כשהבין פעם את המשמעות הייתה עכשיו חסרת תוכן ומעצבנת כמו
בקבוק יין שבור. כשהגיע אל המים הוא זיהה בקלות את העקבות של
הנמרה, היעל והירבועים שסיפרו את מה שהתרחש במקום קצת קודם
והשקט הלא טבעי ליד המעיין הבהיר היטב את חוסר התוחלת במארב
ממושך ליד המים . כשיצא אל המעיין לפנות ערב, חובק את הסכין
הארוכה, הוא קיווה להפתיע את כל בני הדודים במאהל בבשר ציד,
אולי אפילו של יעל צעיר, אבל העקבות ידעו לספר שעכשיו כולם
חושדים בכולם ואין זה זמן של הפתעות. הוא החליט לחזור מיד.
הרוח הקרה נכנסה מפרסת נקרות, מפלסת את דרכה בין הסלעים
ומערערת ברגע את הסדר והנוחות של היום, בערמומיות היא התגנבה
אל היד שבתוך הכיס ואל האצבעות הקפואות שנדבקו למתכת של
השיבריה. עכשיו הוא צלע הביתה אל המאהל בראש מעלה רמון, מנסה
לנחש כדי לא ליפול איפה מונחת אבן על השביל ואיפה סחפו
השיטפונות את החצץ ויצרו ערוץ קטן ומכשול בדרך. הכוכבים נעלמו
מאחורי העננים  והירח עוד לא עלה כך שהנקב נראה ארוך וחשוך
בהרבה. עדין נזכר שכאשר יצא לדרך הביט בשקים הריקים של החיטה
והתה במאהל ובאימו שחריצי העייפות כבר נתקבעו בפניה. הילדים
כבר בטח אכלו את הליבה שחוממה תחת הגחלים, הקומקום כבר התרוקן
וכולם בודאי הלכו לישון. עוד ערב בלי אוכל, מציק ומענה חיכה לו
במאהל. עדין אמר בליבו שאין שום חדש ברוח הזו, בחושך וברעב
המטרטר, כך היה כל כך הרבה פעמים בנעוריו ובילדותו וגם פעמים
רבות עוד לפני שנולד. רגליו שגם ככה התקשו למצוא את הדרך האטו
את תנועתן.
בתחתית מעלה רמון שכן המאהל של השייך הזקן. השייך כבר הוציא את
הקיסמים מבין עיניו ושכב לישון אבל אשתו חליפה וביתה תמר עדיין
ישבו ליד המדורה. קולות רחש ופיצפוץ מהאזור המואר במאהל הקטן
העידו שיש עוד מקום לא קפוא בכל אזור ההר הגבוה וכמו כל חרק
מצוי גם עדין לא יכל שלא להתקרב לאש. הזקנה נתמתחה מלוא קומתה
הגבוה והלכה להביא עוד ענף להאכיל את הבערה. כשהיא התרוממה
נצצו לרגע עיניה היפות זכר לימים שהשייך ראה אותה גם בלי
קיסמים בעפעפיו ועוברי אורח רבים העדיפו לעצור במאהל ולבקש תה
מתוק גם אם לא ממש עברו בסביבה. לפני שהתיישבה חזרה עוד הביטה
מהורהרת אל האש, מנסה לזכור עם יש עוד משהו להביא לפני שהיא
יורדת מלוא קומתה אל גובה העיניים העקומות של ביתה. לאן נעלם
היופי? היא שאלה בלי קול כשהביטה סביב בשרידי גופה הארוך
והגמלוני . היא חשה את קשיות המפרקים והעור הקשה שכיסה אותה,
ורגע עוד העיפה מבט אל פניה המצולקות של הבת. בילדה עוד לא
ניכרו שיני הזמן אבל גם כשתגדל לא יבחינו בה בחן או בשרידי חן
כלשהו. לא רק בשעת ערב זו היה מבטה מבולבל .
תמר, הנערה הצעירה הביאה את המים כדי לשטוף את הסיר משרידי
ארוחת הערב כשהבחינה בעדין שצלע אל תוך המאהל.
"שלום וברכה על כל יושבי המאהל של השייך" הוא פתח כאילו אינו
יודע שהזקן כבר מזמן לא נמצא ליד המדורה.
חליפה הזקנה נרעדה תחילה אך אחר כך הכירה את הצללית והשיבה
"ועליך השלום" תוך שהיא מסמנת לבת להביא עוד קצת תה וסוכר
ולקושש עוד עצים למדורה.
הלהבות עלו והחלה שיחה, עד שהתה ירתח. הזקנה שעזרה לנשים רבות
ללדת  בעבר ידעה לדבר בנעימות גם כשלא היה הרבה על מה לשוחח
בין הצירים, היא לא חששה מהשתיקות ולא חששה מהדיבור, ואילו הבת
התקשתה לעקוב אחר הדברים הנאמרים ולהוציא מלה מפיה כך שהיא
התמקדה בלצמצם את עיניה ולבהות בנקודה בלתי נראית באוהל. היא
גם התביישה להסתכל בפניו של עדין, כך שאם מישהו היה בא ומסתכל
בה מהצד נדמה היה לו לפחות לרגע שהיא יותר מפגרת ממה שבאמת
הייתה.
השיחה התגלגלה בנעימות ולמרות שעדין מעולם לא היה עד ללידה או
ליצירה כל שהיא הוא שמח לפגוש מישהי כמו חליפה שראתה רבים
מאנשי השבט בוקעים אל העולם.
וגם, זה זמן רב שהוא רצה לברר את הסיפור הזה שהציק לו, וחליפה,
הוא חשב, אולי תגלה לו איזה סוד שלא שם לב אליו. בכל זאת יש לה
ניסיון.
הוא מספר על תהליך הלידה הטראומטי של אשת פנחס שנכתב בספר
שמואל, כאילו התרחש כאן בפתח האוהל מתחת למעלה רמון . עדין
זוכר כמעט מילה במילה את הסיפור שקרא בו, שוב ושוב. הוא מספר
על האישה של פנחס ששמה לא מוזכר בתנ"ך והיא שומעת שמועה כי
בעלה פנחס מת בקרב ואביו עלי מת כשקיבל את הבשורה וגם ארון
אלוהים נלקח בשבי הפלשתים ואז כשכרסה בין שיניה היא לא יכולה
לעמוד בבשורות. גם יוסף לא יכול כבר להתאפק והוא חייב לעמוד
כדי להמשיך לספר והוא מביט אל הנקודה שבה פוגש האוהל את האדמה
ומצטט מילה במילה את הכתוב בספר שמואל "ותיכרע ותלד כי נהפכו
עליה צריה. וכעת מותה ותדברנה הניצבות עליה אל תיראי כי בן
ילדת ולא ענתה ולא שתה ליבה ותיקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד
מישראל על הילקח כבוד ארון האלוהים ואל חמיה ואישה".
"היא רצתה למות" הוא אומר "אז איך בדיוק הצילו אותה הניצבות?"
הזקנה תלתה בו את עיניה היפות, היא נעה בחוסר נחת על הכרית
ומילמלה "צריך לשאוף אויר, היא הייתה צריכה להכניס אוויר לגוף
כדי לתת נשמה לילד, כנראה היא שכחה והן הניצבות חברו אותה למה
שקורה עכשיו אפילו שכל העולם התהפך, הן גרמו לה לשאוף וכך היא
לא מתה והילד ניצל".
עדין הקשיב, שתק ואחר כך הוא הרגיש שהוא חייב להמשיך לספר.  
  "הכל קרה כעונש אחרי שבניו של עלי הכהן הגדול חפני ופנחס
חטאו, הם היו אוכלים מהבשר שהועלה לקורבן מעבר למה שהיה מותר
לכוהנים. בתנ"ך כתוב שהיו אוכלים במזלג מכל הבשר בלי לבחון מה
בשבילם ומה לא.  ויותר מזה הם היו שוכבים עם הנשים אשר באו
לפתח קודש הקודשים, אוהל מועד. אני מתאר לעצמי איך זה נראה.
הבעל מגיע עם האוהל , האישה והילדים אל המקום הקדוש. הוא אומר
לאישה שתישאר בחוץ ולפתע האישה מקבלת רמז של כוהן זוטר מתוך
אוהל המועד שעליה ללכת לאחורי האוהל ומה רבה הפתעתה כשהיא רואה
שם את  הכהן הגדול חופני או אחיו פנחס המזהיר אותה שלא לספר על
מה שהוא יעשה לה שם בזמן שאחיו מקבל קורבנות ומקדש את הבעל
באוהל המועד, והאישה לא יודעת האם זה חלק מעבודת הקודש והאם
להגיד לא לכהן הגדול שנמצא באוהל המועד ומתוך בלבול היא מתפתה
או לא מתפתה".
"אחר כך האישה חוזרת סמוקת לחיים למאהל והבעל גם הוא יוצא סמוק
לחיים מהפתח הקדמי של האוהל ולפעמים היא מגלה לו את מה שקרה
ולפעמים היא מפחדת ובכל מקרה חייהם משתנים ומאבדים מטעמם בשל
החטא, את מכירה את הפרשה הזו?"
הזקנה הופתעה מהשאלה. "כן אני מכירה" היא פלטה אף שלא היה ברור
לה אם היה זה התיאור מהתנ"ך או סיפור ששמעה פעם בערב אחר ליד
המדורה הזו בפתח האוהל.
היא רצתה לשמוע את המשך הסיפור והציעה לו תה מתוק. הוא לא לגם,
רק הרטיב את שפתיו והמשיך לספר בלהט, כאילו המילים נפלטות ממנו
כמעט בלי רצון."אחרי שהבנים חפני ופנחס הוזהרו ולא הקשיבו
לאזהרות החליטו בני ישראל להילחם בפלשתים שישבו באשדוד, לא
ברור בדיוק למה . במלחמה הראשונה הפלשתים אורבים לישראל
והורגים ארבעת אלפים איש אבל אז חוזרים הלוחמים ונועצים
בזקנים. מי הם אותם זקנים לא ברור. האם הם מנהיגי העם? האם הם
סמכות רוחנית כלשהי? בכל מקרה הזקנים ממליצים ללוחמים לצאת
לקרב עם הדבר הכי קרוב לאלוהות, עם ארון הקודש. ובני ישראל
יוצאים לקרב עם הארון ושוב מובסים. הפעם התבוסה קשה יותר.
שלושים אלף לוחמים נהרגים וביניהם הכוהנים פנחס וחופני וגם
הארון נלקח. אחר כך הכהן הגדול, אביהם של פנחס וחפני מת ונולד
בנו של פנחס שאימו מכנה אותו אי כבוד, כי גלה כבוד מישראל".
עדין מפסיק לדבר בלהט, מנסה להבין למה הסיפור הזה חשוב לו כל
כך. גם הנשים שותקות,הסיפור נהיה חשוב גם להן.  גחל לוחש מתבקע
והרוח משנה כיוון ודוחפת את העשן פנימה אל האוהל. האוויר נעשה
קצת מעורפל ותמר כבר יכולה לבכות בלי תירוץ. אולי כשהייתה
צעירה היא הייתה שואלת: למה אשתו של פנחס לא התלוננה כשבעלה
בגד בה באוהל? אבל היום אחרי שבעלה כבר התעלל בה והיא ברחה
לחיים האלה חסרי המשמעות עם אמא, עכשיו כבר אין לה שאלות ובכלל
נעים לה לשתוק, בעיקר כשהכל עולה ויושב בגרון וקשה לה לנשום,
קשה לכולם לנשום אבל עדין ממשיך לספר בקול חנוק, כי הסיפור שלו
עוד לא תם.
"אבל הכבוד של ישראל, ארון הקודש גורם לנזקים במקדש של פלשתים,
הוא מפיל את האלילים במקדש שלהם וגורם למהומות ומגיפות בעיר כך
שהפלשתים מחליטים להחזיר אותו לישראל, לאנשי בית שמש. וזה עוד
לא סוף הסיפור. מסע התלאות של  הארון עוד לא תם אנשי בית שמש
הסתכלו בארון אף שאסור היה ושוב נפוצה מגיפה גדולה ועשרות
אלפים מאנשי בית שמש חלו ומתו לבסוף פונים תושבי בית שמש לאנשי
קריית יערים והם מקדשים את אבינדב ואת בנו כדי שיוכלו לשמור על
הארון הקדוש וסוף סוף מכסים את הארון ונגמרת המגיפה. בני ישראל
שורפים את כל האלילים וחוזרים להאמין שוב במה שאין לו צורה
ואין לו גוף, עד לפעם הבאה שבה הם חוטאים".
עדין נאנח, חליפה הזקנה שותקת ותמר הבת ממשיכה להתבונן באותה
נקודה נעלמת בעשן שבאוהל כאילו מחפשת אחרי משהו שלא היה שם
מעולם. שקט. אפילו המדורה שכחה והגחלים הפסיקו להתפוצץ.
בבת אחת נגמרו לו המילים והוא הסתכל עליהן שוב. הזקנה מאדימה,
ומביטה באש ופתאום דמעות עגולות זולגות על לחייה. והבת מפסיקה
לבהות ושואפת אוויר בצורה יותר מסודרת אחר כך היא הביטה בעדין
בלי להתבייש ושוב באמא שלה והנה מה זה? גם עיניה זולגות והיא
בכלל לא שמה לב. התחושה הנעימה סביב המדורה התחלפה אצל עדין
בדגדוגים בעכוז. האם הן בוכות בגללו?
בחוץ הירח עלה והנקב במעלה רמון האיר וקרץ לו. הוא הודה לנשים
על האירוח ומסר איחולי לילה טוב לשיך. בגמלוניות הוא מתח את
הרגל שנרדמה וניצב שוב על הרגל הקצרה ואחר כך על השנייה הארוכה
יותר והחל לפסוע לכיוון המעלה.
הדרך למעלה הייתה יותר קלה ממה שתיאר לעצמו. לאט לאט המדורה
וחומה התרחקו ממנו והוא שקע בהרהורים: למה בכו הנשים? האם הוא
יודע כל כך טוב לספר סיפורים ולנגוע בנקודות שבלב כל אדם  או
שיש קשר בין הסיפור שסיפר לחייהן של האם וביתה? למי בדיוק הן
נקשרו בסיפור האם לאשתו של פנחס או שראו עצמן כלוחמים היוצאים
אל הקרב בפלשתים ואולי דימו עצמן לארון הקדוש?
הוא עצר לשאוף אוויר כאותה אמא שיולדת בן ומיד קוראת לו אי
כבוד. העננים הסתלקו והירח האיר את הנקב הלבן שאלפי שנים, אולי
מאז הלידה של אי כבוד ואולי גם קודם בימים חמים ובלילות
קפואים, מסמן לגמלים ולאדם את הדרך הנכונה לטפס על המצוק. אחר
כך המשיך לצעוד ושמחה גדולה הציפה את נשמתו.
עדין היה בחור צעיר, עוד לא הגיע לעשרים, עוד טרם ידע אישה,
עוד לא היה לו מושג מה התרחש בנשמתם של האנשים שפגש ומה יקרה
כשיגדל אבל חוסר הודאות הזה כבר לא הפריע לו. הוא הסכים לכך
שאין אוכל במאהל שהוא הולך אליו והדרך עוד ארוכה. הוא הסכים
שיש לו רגל אחת קצרה ולא ברור אם זה טוב או לא אבל עכשיו התברר
לו שזה גם לא כל כך משנה. הנה משהו שהוא בכל זאת הבין: אפילו
אם אתה משתמש בכלי הכי עוצמתי על הארץ כמו ארון הקודש זה לא
תמיד עוזר. אבל אם אתה מבין איפה אתה נמצא גם אם כל העולם קרס
ואתה יולד ילד בלי סבא, בלי אבא בלי תמיכה עדיין ברגע אחד של
נשימה הדרך נפתחת.
פתאום היה ברור לו שהודאות היחידה היא הרגע הזה ולכן צריך
לנסות  למצות את מה שקורה עכשיו כי אחר כך כבר לא ברור מה
יהיה. והודאות היחידה שנתחוורה לו כמו הירח הייתה שהחיים ומה
שמסובב אותם קסומים ומלאי סוד נעלה יותר אפילו מהארון הקדוש
הזה שאסור לראות אותו ולפעמים הוא הורג או גורם למגיפות. כי
בסוף, כשבני ישראל הפסיקו להילחם עם הארון והוא הוחזר למקומו,
אושר טמיר ונעלם הציף את כל מי שידע שהוא שם והמשיך לחיות את
חייו במלאות כשהוא נושא את הארון בליבו, בלי צורך לקחת אותו
לקרב.
העייפות שברגליו נעלמה והוא החליט לחזור לעין סהרונים, אולי
בכל זאת ימצא שם משהו לילדים. כשהתקרב בשקט אל המעיין הוא זיהה
בין השיחים את הנמרה הזקנה אוכלת טרף.