והנה שוב את עושה את זה.
יש לך מבחן בספרות שמקיף חומר של 3 שנים ובמקום ללמוד את
חושבת.
מילא, אם המחשבות היו מועילות, מובילות לאנשהו. אבל הן סתם
מחשבות דביליות. את חושבת חצי שנה קדימה, מריצה לעצמך סרטים
בראש על מה שיקרה בבגרות האחרונה או בנשף. הרי את יודעת שאלה
סתם דיבורים. או יותר נכון, סתם מחשבות. אין לך אומץ. או שיש
לך. עובדה, בשליפה אחת את מסוגלת לתת שלל דוגמאות שמראות שלא
נכון, שדווקא כן יש לך אומץ. שאלת את ההוא מכיתה ח' איך קוראים
לו, החייל הסיע אותך הביתה, השגת פגישה עם השמיניסט שרצית.
וכמובן, הדוגמא הטובה מכולן - אמרת לו שאת אוהבת אותו. למרות
שלא אמרת את זה ככה, לא השתמשת במונחים של "אהבה" אבל הוא הסיק
את זה איכשהו. אין ספק. עד היום. בטח, כשאת רוצה את מסוגלת.
אבל אני רוצה.
ולא מסוגלת.
לא מבחירה, כמובן.
לפחות לא שלי.
כבר שנה.
ש נ ה.
תקראו לזה אובססיה.
תגידו שאני בררנית.
או אולי שפשוט עדיין לא מצאתי מישהו חדש שיגרום לי להתגבר
עליו.
אבל רק אני יודעת מה עובר עלי. ומה שאני יודעת זה שאני לא
מצליחה כי אני לא רוצה. כי אני עדיין לא בטוחה שזה נגמר, או
יותר נכון, לא רוצה שזה יגמר.
פתטי.
עלוב.
מגיע לי יותר.
אני יודעת,
אני קלישאה מהלכת.
אתם חושבים שאני לא יודעת?
מה, לא הבהרתי את עצמי כשאמרתי שנה?
אני מודעת להכל.
גם לדברים שאתם חושבים שאני מסונוורת מאהבה, ולא רואה.
אני יודעת שבכיתי כשנפל לו האסימון בפעם הראשונה.
ושבכיתי בפעם השנייה כי עדיין לא היה לי ברור אם הוא מבין.
ושבכיתי שוב, שהתייאשתי.
כי אני רואה שאנחנו אותו בנאדם.
וגם ראיתי את זה אז,
כשאמרת מילים יפות כל כך.
מילים שהזדהיתי איתן. אולי בגלל האווירה של היום האחרון, או
אולי כי עברתי שבוע קשה מהמון בחינות. וכל כך רציתי אותך,
הייתי צריכה שתעזור לי. כי למען האמת, הסיבה העיקרית לשבוע
הקשה שהיה לי הייתה... אתה.
אבל כמו שאמרתי בהתחלה,
אלה סתם מחשבות.
והמחשבות האלה לא שוות להפסיד שעות שינה, או עוד כישלון
במבחן.
אני אחזור עכשיו לספרות.

הרעיון המרכזי - סתם, להכיר. באמת, בלי כוונות נסתרות.
אקספוזיציה - אי שם בתחילת כיתה י"א. אתה חמוד. בעזרת חברים
ותחבולות אנחנו יושבים ביחד. מתיידדים, צוחקים, מכירים.
חודשים.
דמויות מרכזיות בסיפור - אתה. אני.
נקודות מפנה - סרט; סילבסטר; היום ההוא.
סיום -





תודיעו לי, טוב?