"דרושה מזכירה מנוסה" היה כתוב במודעה הקטנה בפינה של לוח
הדרושים. סמדר חקרה את המודעה ביסודיות, מנסה ללמוד משהו על
טבעה של ההצעה. הנוסח הלקוני לא סיפק הרבה אינפורמציה. "דרושה
מזכירה מנוסה למשרה מלאה מ.מ.ס.י הפקות בע"מ נא להתקשר למיקו
בטלפון 6270908''. מ.מ.ס.י זה משהו שקשור לביטוח רכב, חשבה,
אבל איך זה קשור להפקות? מספר הטלפון מאזור מרכז תל-אביב. שזה
לא רע. תוכל להסתובב בחנויות בבוגרשוב ובדיזנגוף סנטר. לא היה
לה את האפשרות הזאת כשעבדה ב"גוליבר". היה ממול את קניון
אילון, אבל סמדר לא אהבה לחצות את הכביש הסואן, כך קרה שימים
שלמים לא יצאה מהמשרד. היתה יורדת מהאוטובוס בבוקר, הולכת בחול
לצד הכביש הראשי, שהפך בחורף לעיסת בוץ חלקלקה, משתהה קצת על
יד הקיוסק של מוטי, קונה פעם מסטיק, פעם "לאשה", פעם בייגלה עם
הרבה מלח שתשמור לצהריים. מוטי היה בדרך כלל עסוק בעיתון ולא
אהב לדבר עם הקונים. גם לסמדר זה התאים שבעשר שנים שעבדה
ב"גוליבר" לא החליפה איתו מלה מעבר למילים ההכרחיות לביצוע
הקניה. הייתה חולפת על פני הדלתות הפתוחות של המוסכים הגדולים,
מעולם לא הציצה פנימה, בפועלים בסרבלים הכחולים. עם אחד או
שניים מהם דיברה פעם, בענייני שכנות, כמו אז כשאורי שבר את
המפתח של המחסן בתוך המנעול והם נתקעו בחוץ עד שבני הגיע עם
המוסטנג האדומה שלו ופתח.

"גוליבר" הייתה חברה שעסקה ביבוא ויצוא של מכונות-בנייה.
מערבלי-בטון, "הליקופטרים" להחלקת בטון, טרקטורונים, מנופים
קטנים. אבל המוצר המוביל שלה היו משאבות-הבטון של שווינג,
המשאיות הצהובות הגדולות והיפות עם המנוף המתקפל והצינור.
"גוליבר" היו היבואנים הבלעדיים שלהם. במשך שנים שלטו "גוליבר"
בשוק משאבות הבטון שפרנס יפה את חיים ובני, שני השותפים
הראשיים, ואת אורי, השותף הזוטר, משפחותיהם והמאהבות שלהם,
כלומר רק את אלה של חיים ובני. אורי היה מאוהב באשתו ונאמן לה
מאד. וכמובן את סמדר, שעבדה שם כמעט מהיום שהשתחררה מהצבא.
מגיל עשרים ושתים עד גיל שלושים ושתים. עד ש"הכל לבטון" קיבלו
את הסוכנות של פוצמייסטר.

לחיים ובני לקח יותר מדי זמן לשים לב שהקליינטים נעלמים.
בהתחלה הם אפילו היו די מרוצים מזה. לשניהם נמאס כבר להיות
תקועים ימים שלמים במשרד בגלריה של המחסן באזור התעשיה של
בני-ברק. הם העדיפו לשבת בבתי-קפה בפגישות ארוכות ולצאת
לארוחות צהריים עסקיות. סמדר דווקא אהבה את הפינה הקטנה שלה,
בקצה הקדמי של הגלריה, ממש משמאל למדרגות. היא אהבה לשבת גבוה
מעל המחסן ולצפות במה שקורה למטה. בדרך-כלל זה היה רק אורי,
שהיה מלחים משהו, או מדבר עם לקוח. בגלל זה כשחיים קרא לה
לשולחן שלו ואמר ש"גוליבר" פשטו את הרגל, זה בא לה לגמרי
בהפתעה. לא היה שום דבר שהכין אותה לזה. היה לה כל-כך נח שם.
אהבה את הרוטינה. לטפס כל בוקר במדרגות הברזל לגלריה בקומה
השנייה, לעשות קפה שחור לחיים, נס קפה עם חלב ושניים סוכר לבני
ולאורי תה עם נענע. בחמש להכניס את המשקפיים לתיק, לתלות על
הכסא את הסוודר שלבשה גם בקיץ, בגלל המיזוג, להפרד מאורי,
שתמיד נשאר אחרון לנעול, ולעשות את הדרך ההפוכה לתחנת
האוטובוס. עשר שנים אותו דבר. ועכשיו כלום. כל יום היא מתעוררת
בשבע בבוקר, מתוך הרגל, נכנסת למטבח בפיג'מה ועוברת על המודעות
בעיתון שאמא שלה הביאה מהמכולת. בהתחלה עוד הייתה הולכת
לראיונות עבודה אבל אחרי שלושה חודשים כבר לא היו כמעט משרות
שלא התראיינה להן.

"דרושה מזכירה מנוסה". עשר שנים זה מספיק מנוסה, חשבה. אז מה
אם מתשע בבוקר עד ארבע אחרי-הצהריים ישבה לבד על הגלריה,
הקשיבה לגלגל"ץ וקראה "לאשה". הטלפון צלצל חמש פעמים עד שמישהו
בצד השני ענה.

"שלום, זה בקשר למודעה"
המישהו צעק "מיקו" ומיקו נגש להסביר לה במה מדובר.
"משרה מלאה. מעשר בבוקר עד שש. לא שום דבר מסובך. קצת הדפסות,
קצת הנהלת-חשבונות, טלפונים. מתאים לך היום בחמש?"

היום בחמש היה קצת פתאומי בשביל סמדר אבל היא חששה להסתכן
בבקשה להפגש מחר, דבר שהיה משאיר לה יותר זמן להתכונן.

"חמש זה בסדר גמור" אמרה. "איפה אתם נמצאים"
"ברחוב גליקסון מספר עשר. בבניין של קולנוע תל-אביב הישן. את
נכנסת בכניסה של גליקסון ויורדת למרתף"

בשלוש דקות לחמש עמדה מול דלת עליה שלט "מ.מ.ס.י הפקות בע"מ".
לא נורא להקדים בשלוש דקות. זה מעיד על גישה חיובית. נקשה
בהיסוס. כשלא נשמעה תשובה פתחה את הדלת ונכנסה. שטיח לבד אפור
כהה, שולחן משרדי מפורמייקה דמוית עץ, מדפים עם קלטות בקופסאות
פלסטיק כחולות מסומנות במדבקות עם מספרים. שורות ארוכות של
מדפים מלאים. מ.מ.ס.י הפקות. בעודה תוהה מה פשר ההפקות נפתחה
דלת בקיר הפנימי ואל חדר הקבלה הנטוש נכנס גבר כבן חמישים,
גבוה, מלא, בעל פנים בשרניות רכות ושיער גלי סמיך וחום. פניו
המלאות אורו למראה והוא חצה את המרחק עד אליה בפסיעות ארוכות,
מושיט לה את ידו.
"את בטח סמדר. אני מיקו"

לחיצתו הייתה חמה ויבשה, דובית משהו. סמדר הרגישה איך המתח
שהצטבר בכתפיה מאז עשר בבוקר, השעה בה נקבע הראיון, התחיל
פתאום להתפוגג.
"בואי נכנס לחדר שלי. יותר נעים שם"
מיקו פתח את דלת משרדו והזמין את סמדר להכנס.
היה זה חדר באמת נעים ושונה לגמרי מהאפרוריות המשרדית של חדר
הקבלה. על שטיח הלבד האפור היו מפוזרים שטיחים פרסיים, על
הקירות תלו תמונות שנראו לסמדר כמו ציורים שמן מקוריים, ובכל
מקום היו עציצים. סמדר שקעה בתוך כורסת העור החומה והתבוננה
במדפים שמאחורי שולחן הכתיבה הכבד של מיקו, שהיו גם הם, כמו
המדפים בחדר הקבלה, מלאים בקופסאות הכחולות. מיקו הסביר לה את
מהות העבודה, את השעות והתנאים. פירט על המשכורת, שכאשר שמעה
אותה ניתר ליבה. עבור שעה אחת יותר בכל יום הוא ישלם לה כפול
מהמשכורת שקבלה עשר שנים בגוליבר. רק דבר אחד לא אמר. מה הם
מפיקים.

"אני מבינה שאתם עוסקים בקלטות", סמדר אמרה.
"כן. קלטות למבוגרים".
קלטות למבוגרים? היא שמעה על קלטות לילדים. ויש גם סרטים
בספריות וידאו.
"איזה קלטות למבוגרים?" תהתה.
"קלטות פורנו".
פיה של סמדר נפער והיא סגרה אותו במבוכה.
"זה מפריע לך?"

היא לא ידעה אם זה מפריע לה או לא. מצד אחד ידעה שזה צריך
להפריע לה, כי אמא שלה היתה תמיד ממלמלת משהו ברומנית כל פעם
שהדפיסו תמונה של בחורה עם בגד-ים בדף האחורי של העיתון, מצד
שני מעולם לא צפתה בקלטת פורנו ולא היו לה מספיק נתונים לגבש
דעה משל עצמה. ואם הם רק מביאים את הקלטות מחו"ל ומוכרים אותן
זה בטח לא כל-כך שונה מליבא משאבות-בטון.
"אתם מיבאים?"
"לא. אנחנו מפיקים. מצלמים. מקליטים"
"כאן?"
סמדר סקרה שוב את החדר הנעים.
"לא כאן. באולפן".
מיקו קם ויצא אל הקבלה, מורה בידו על שתי דלתות פלדה צבועות
לבן שתפסו את כל גודל הקיר שמשמאל לדלת הכניסה. סמדר עצרה,
מהססת להתקדם מעבר לסף דלת משרדו ספון תמונות השמן של מיקו.
"רוצה לעשות סיבוב?" שאל, בעודו פותח את הדלת ומחזיק אותה.
מבעד לדלת הפתוחה נשקף חלל גדול וחשוך, מואר בקרניהם הממוקדות
של כמה פנסי תאורה.
לרגע אחד נעצרה נשימתה. או אולי היה זה הזמן שנעצר. רגליה היו
נטועות על רצועת האלומיניום המוארכת שהפרידה בין האפור של שטיח
הלבד של משרדו של מיקו לבין האפור הבהיר מעט יותר של השטיח
בחדר הקבלה. להכנס או לא להכנס, זו השאלה.
להכנס, שמעה קול שאמר לה. סמדר לא היתה סכיזופרנית אבל היה לה
קול פנימי שהקשיבה לו לעיתים קרובות. היא היתה בחורה פשוטה ולא
אהבה להסתבך יותר מדי במחשבות.

האולפן היה ענק. כל-כך גדול שהיה קשה להבחין היכן התחיל והיכן
הסתיים, במיוחד שהקירות והתיקרה היו צבועים שחור. על רצפת
הבטון החשופה היו מגובבים ארגזי ציוד, עמודי תאורה, ערימות
כבלים מגולגלים. מעבר להם הבחינה בכמה כסאות פלסטיק לבנים,
בשולחן מוארך עליו היו מונחים מיחם וכמה בקבוקי שתיה קלה ובכמה
דמויות שעמדו או ישבו בגבם אליה והתבוננו במה שהתרחש באור
הזרקורים. במרכזו של החלל השחור ניצבו שלושה קירות שדימו חדר.
אל הקירות הוצמדו צמחים מטפסים שיצרו אפקט של מה שנראה כמו
גינה. האנשים שהקיפו את האזור המואר הסתירו לסמדר את ההתרחשות
והיא התקרבה כדי להיטיב לראות. על מסך טלויזיה קטן שניצב על
עמוד יכלה להבחין בדמות של גבר שנראה לה ערום. סמדר הציצה מעבר
לכתפו של אחד העומדים ובפעם השניה באותו יום לסתה נפלה ופיה
שוב נפער. הפעם לא טרחה אפילו לסגור אותו כי ממש מתחת לאורו
המסנוור של הפנס עמד גבר ענק. גופו הרחב היה מעובה בשרירים
מפותחים ממש כמו פסלו של לאוקון, בתמונה שהיתה תלויה אצל
ההורים שלה בחדר השינה. רק שכאן, במקום הנחשים שהתפתלו סביב
לאוקון, ניצב בין יריכיו העבות של הגבר הערום איבר שלא ראתה
כמותו מעולם.

זה לא שהיתה בתולה. סך הכל היתה כבר בת שלושים ושתיים והיה לה
חבר כמה שנים. אבל האיבר שלו לא דמה כלל לאיבר הזה. וגם,
כשנסתה רגע להזכר, לא שני האברים האחרים שהכירה מקרוב, אפילו
שלא ממש התבוננה בהם טוב. בניגוד לגופו המיוסר של לאוקון
בתמונה, נראה גופו של הגבר הערום מולה נינוח. זרועותיו העבות
היו שמוטות לצדדים ואם לא הזיקפה עצומת המימדים שהזדקרה ממרכז
גופו, היה משהו תמים, אפילו ילדי בדרך שבא עמד, מציג עצמו
לראווה. הגבר שמעבר לכתפו הציצה פנה אל האדם שעמד מול מסך
הטלויזיה וסמדר מצאה את עצמה עומדת חשופה מול הגבר הערום.
עיניו התלכדו בעיניה. סמדר חשה שהיא נופלת אל העיניים הכהות
שמשכו אותה אליהן בכח, לרגע נדמות שלוות, לרגע עמוקות ואפלות.


"אקשן"
האיש שקודם הסתתרה מאחוריו צעק.
הגבר הערום ניגש באחת אל ספת-גינה מרופדת במזרון פרחוני עליה
היתה שרועה אישה ערומה מלבד זוג ביריות לבנות וסנדלים בעלי עקב
סיכה, שעד לרגע זה סמדר כלל לא הבחינה בה. הוא תפס את מתניה
הצרים של האישה הערומה, בתנועה זריזה הציב אותה על ארבעותיה
כשישבנה מופנה אליו וחדר אליה ללא כל הקדמות. חום התפשט בצוארה
ובלחייה של סמדר. היא לא יכלה להתיק את מבטה מהגופות המחוברים,
המתנועעים בקצב, מבהיקים באור המסנוור. במשך דקות ארוכות
התנועעו הגבר והאשה כאשר מדי פעם הם משנים את תנוחתם ומגלים
דרכים חדשות לבצע את אותה הפעולה שנראתה לסמדר תמיד כל-כך
חדגונית. לאחר מה שנראה לה כעשרים דקות שלף הגבר הערום את אברו
מבין רגליה של האישה והזדקף על ברכיו כשהוא ממשיך לעסות את
אברו בידו. זה היה כנראה סימן מוסכם כי הצלם התקרב עם המצלמה
והאישה הערומה הקשיתה את גבה והציבה את חזה מול האיבר המתנופף
כמו צינור באגרוף הענק. הגבר הערום היטה את ראשו לאחור וסילון
של נוזל ניתז על שדיה של האישה הערומה, על פניה, על כתפיה,
מכסה אותם בדוק חלבי שקוף.  

ברכיה של סמדר עדיין רעדו כשטיפסה במעלה המדרגות שהובילו מקומת
המרתף אל דלת היציאה לרחוב. עיניה התקשו להתרגל להמולה
העירונית שטופת השמש. רק בקושי הצליחה להכיל את המראות ששיחזרה
שוב ושוב בדמיונה בעודה הולכת כמוכת ירח עד לתחנת האוטובוס.
הסתכלה על האנשים סביבה, עקרות בית, תלמידים, פנסיונרים,
נהגים, ממשיכים את חייהם כרגיל מבלי שיש להם מושג על מה שמתרחש
ממש מתחת לרגליהם, כאן, במרכז העיר, במרתף של קולנוע תל-אביב.
רק דבר אחד בקש ממנה מיקו כשהודיע לה שהיא יכולה להתחיל לעבוד
מחר. שלא תספר לאנשים את האמת על מקום עבודתה החדש.
"זה סתם מסבך את העניינים. את יכולה לומר שאת עובדת בחברה
שמפיקה קלטות הדרכה או קלטות לילדים. יותר טוב שאנשים לא ידעו
את הכתובת של המחבואה, ככה אנחנו אוהבים לקרוא למקום."  

שוב היה לסמדר לאן לצאת מהבית כל בוקר. הייתה מכוונת את השעון
לשש, מתקלחת, מתבשמת, מתלבשת, אוכלת בתיאבון רב את ארוחת הבוקר
שאמא שלה תמיד הכינה, ביצה רכה, סלט, טוסט עם קוטג', קפה וטוסט
עם ריבה. אחר-כך היתה עולה על האוטובוס מרמת גן לדיזנגוף,
בולעת בעיניה את הבגדים היפים בחלונות הראווה, את האנשים
הממהרים על המדרכות. בצעד מהיר וקל היתה גומעת את המרחק מתחנת
האוטובוס עד רחוב גליקסון ושם בלב מתרונן היתה רצה במורד
המדרגות אל המחבואה.

לא לקח לסמדר יותר משבוע להעביר את החפצים שלה מהשולחן בחדר
המבוא אל תוך האולפן. בהתחלה היתה מחפשת כיסא להניח עליו את
התיק שלה, את הסוודר, את הטלפונים, האלחוטי והסלולרי. מהר מאד
התרגלה לשים הכל על הרצפה, כמו כולם. הסוודר היה תמיד עליה.
היה קר נורא באולפן. את החשבוניות היתה רושמת על שולחן ליד
פינת הקפה, שם גם היה הלוח הגדול של ההפקות, שהיתה רושמת עליו
במרקר מיוחד את שיבוץ השחקנים ואנשי הצוות לארבעת החודשים
הבאים. ברנה, זה היה שמו של הגבר העירום אותו ראתה בפעולה
ביומה הראשון כאן, תמיד השתתף. לא היה סרט שעשו בלעדיו. לפעמים
היו נותנים לו לנוח כשצילמו סצנה בין שתי נשים, בדרך כלל גליה,
בלונדינית עם גוף חטוב עדיין, למרות שלא היתה ממש צעירה,
ואורפליה, צעירה מוזרה בעלת מראה גותי, רזה וגבוהה, עם שיער
שחור מאד ארוך. ברנה היה כוכב פורנו גדול מאירופה, שמיקו החתים
על חוזה ומאז היה הנכס הגדול ביותר של "מ.מ.ס.י. הפקות", ממש
כמו שמשאבת הבטון של שווינג היתה הנכס הגדול ביותר של
"גוליבר", אז, בבני-ברק. לא היה בארץ שחקן פורנו עם כלי כמו של
ברנה סוויפט, שזה היה השם שהופיע על הקלטות שלו. כולם בספריות
הוידאו רצו קלטות עם ברנה סוויפט כי לא רק שהאיבר שלו היה גדול
ועבה באופן מיוחד, הוא גם היה מפורסם בביצועיו. סשן אחד איתו
היה יכול להמשך כמה שעות. וזה הרבה בשביל סרט פורנו. הוא היה
ידוע גם בתור אחד שלא נעזר בכימיקלים, עוד יתרון שהקטין את
אלמנט הסיכון. מיקו היה מרוצה מאד מהזכיה שלו, כשהצליח להחזיק
את ברנה אצלו ארבע שנים. כשלא היה מצטלם היה ברנה תמיד יושב
לבד, לא מתערב בחברת השחקנים האחרים או בחברתם של אנשי הצוות.
הוא דיבר מעט. לא היה ברור אם הוא ממעט בדיבור בגלל מחסור
בשפה, שהרי היה הונגרי, או שפשוט לא אהב לדבר.

מאז היום בו ראתה סמדר את ברנה לראשונה, לא יכלה להסיר את
עיניה ממנו. היא למדה לעשות את כל עבודות מזכירות ההפקה
כשעיניה תלויות בו, חודר אל גליה הכורעת על ארבעותיה, מחזיק
בראשה הכהה של אורפליה בעת שהיא מלקקת ובולעת את אברו ועוד
כהנה וכהנה עד שהיה מגיע הרגע לו ציפתה, מאז הפעם הראשונה,
והוא אותו הרגע בו היה מרסס את גופן המעורטל במטחי זרעו. לא רק
שזה לא הפריע לה לעשות את עבודתה אלא שהשילוב של עבודות המשרד
המונוטוניות עם הריגוש שגרמו לה ההתרחשויות על בימת הצילומים,
הביא אותה לסוג של ריכוז שהפך אותה למאוד יעילה. הצרה היתה שלא
יכלה להפסיק לחשוב על ברנה. עיניה בלשו אחריו גם כאשר פרש
מבימת הצילומים. כאשר השתרע על הספה מותש, כאשר הרים משקולות
או אכל או כאשר סתם ישב ובהה. כשעיניהם היו נפגשות מדי פעם,
היתה מסיטה אותן תמיד ראשונה, נבוכה. כל לילה לפני שנרדמה חשבה
עליו. חשבה עליו כל הדרך באוטובוס, בבוקר לכיוון העבודה ובערב
כשחזרה הביתה, חשבה עליו בשבת, כשישבה עם אמא שלה בסלון מול
הטלויזיה, אבל מעולם לא העיזה לגשת אליו.

אותו בוקר ירד גשם סוחף. למרות שיצאה מהבית עם מטריה הגיעה
סמדר לעבודה רטובה לגמרי. היא בדיוק סיימה ליבש את שיערה הרטוב
במגבת ופשטה את כפות רגליה אל עבר תנור הספירלה הקטן, כאשר
מיקו התפרץ לאולפן, הטלפון הסלולרי צמוד לאוזנו והוא צועק כמו
שלא שמעה אותו צועק מעולם.
"מה זאת אומרת את לא תגיעי לסט? את השתגעת? את יודעת איזה ציוד
יש לי כאן? ואת חושבת בטח שמישהו פה יוותר לי על התשלום ליום
צילום כי את צריכה לשבת במשטרה עם הבן שלך?"
מסתבר שגליה נמצאה בתחנת המשטרה עם הבן שלה שהרביץ מכות לילד
אחר בבית-ספר, על שאמר שאמא שלו זונה. הילד של גליה הרביץ לילד
השני כאלה מכות שנשבר לו האף והכניסו אותו למיון. גליה סרבה
להשאיר אותו בתחנת המשטרה לבד.

בסופו של דבר הבין מיקו שלא יצליח לשכנע את גליה להגיע לאולפן
והוא יצטרך, בשעתיים שנותרו לו עד מועד תחילת הצילומים, למצוא
לה מחליפה. אבל איפה מוצאים לגליה גיל, כוכבת הפורנו מספר אחת
בארץ, גרון הזהב בכבודה ובעצמה, מחליפה? ועוד בשעתיים.
מהשחקניות ברשימה, שלא היתה ארוכה, הצליח לתפוס רק את נטאשה,
שהיתה כבר לגמרי שיכורה אפילו שהיה בקושי שמונה בבוקר. היא
אמרה שהיתה שמחה להגיע אבל בדיוק לפני שלושה ימים שברה את הרגל
והיא בגבס והולכת עם קביים. לרגע עברה בראשו של מיקו מחשבה שזה
יכול להיות רעיון לא רע לצלם אותה בפעולה עם ברנה כשהיא על
קביים, אבל בכל זאת העדיף למצוא קודם מישהי אחרת. מיקו אמר
לנטאשה שאולי עוד יחזור אליה והמשיך לחייג למספרי הטלפון של כל
השחקניות ברשימה, ללא תוצאות. בערך ברבע לתשע התישב בכסא שלו
מותש.

"טוב. נצטרך ללכת על ביזאר. ברנה יזיין את נטאשה בגבס. גם לזה
יש קהל"
גידי, הצלם, טיפוס נרגן תמיד, מלמל משהו מתחת לאפו. הוא לא סבל
את נטאשה, עם או בלי גבס. היה לה גוף גרמי ותמיד היתה בעיה
להאיר אותה באופן שתראה סקסית.
"מה איתה?" אמר.
"עם מי?"
"איתה, עם סמדר".
סמדר? מה פתאום סמדר? סמדר מזכירת ההפקה? אבל גידי לא ויתר
בקלות על הרעיון שלו.
"כן. למה לא? תסתכל עליה. היא נראית לא רע."
מיקו הסתכל אל הקצה המרוחק של החדר שם ישבה סמדר, שיערה רטוב,
את כתפיה עוטף שאל גדול שאחת הבנות נתנה לה, כפות רגליה הקטנות
והיחפות מושטות בפישוק אצבעות אל הספירלות הלוהטות של התנור.
"השתגעת? היא בחיים לא תסכים".
"מה יכול להיות, תשאל אותה"

מיקו משך בכתפיו והחל להתקדם לכיוונה של סמדר כשבמרחק מה ממנו
הולך גידי, אחריו אפי, העוזר שלו, אחריו המאפרת והמלבישה ועוד
איזו עוזרת הפקה זוטרה. כל המשלחת הזאת התקדמה לאט אל פינתה של
סמדר אשר המשיכה להתמכר לחום המופץ מהתנור הקטן. רק כאשר נעמד
מיקו ממש מולה ניתקו עיניה מאותה נקודה עלומה בחלל אליה בהתה
ונפקחו בתמיהה. למה כל האנשים האלה עומדים סביבה עכשיו? לרגע
נמלאה בחרדה ששוב, כמו אז ב"גוליבר", יודיע לה מיקו ש"מ.מ.ס.י
הפקות בע"מ" פשטו את הרגל וממחר אין לה יותר עבודה. היה למיקו
די קשה לנסח את הבקשה שלו אך כשסוף סוף הבינה במה מדובר הסתחרר
עליה ראשה.
היא, סמדר, תחליף את גליה בצילומים עם ברנה?
לבה החל לדהור בפראות. היא התקשתה לשלוט בנשימתה שהשתנקה.
דמותו הערומה של ברנה, אברו הענק, הרסס הלבן של זרעו עלו
בדמיונה והיא עצמה את עיניה בכח. כבר חצי שנה מילאו המחשבות על
ברנה כל דקה פנויה בסדר יומה. מחשבות על זרועותיו, על חזהו
הרחב, על חיוכו הנדיר, על אברו העצום.
"אבל... אני... אני לא נראית..."
גמגמה
"את נראית נהדר. אם זה מה שמדאיג אותך. אורית ונועה יעשו ממך
בובה. אז את מסכימה?"
תחושה מוזרה מלאה אותה, כמו אז, באיזה טיול שנתי של בית-ספר,
כשהתקרבה יותר מדי אל קצה של איזה צוק והרגישה את התהום מושכת
אותה. תחושה של סחרחורת וריחוף. היא הגניבה מבט אל ברנה, שישב
שרוע על הכורסא שלו, בקצה השני של האולפן הגדול, מלטף בעצלתיים
את אברו שעדיין לא לגמרי התעורר.
"כן, אני מסכימה" אמרה בקושי, בקול שהיה רק במעט גבוה מלחישה.
"קחי אותה לחדר האיפור ותסדרי אותה קצת. תעשי לה משהו עם
השיער" פקד מיקו על נועה המאפרת שמיד נגשה אל סמדר והוליכה
אותה לכיוון חדרי האיפור וההלבשה.

כעבור פחות משעה יצאה. מאופרת, שיערה הבהיר שאספה בדרך כלל,
גולש בגלים רכים על כתפיה החשופות, לבושה בייבי דול תחרה אדום.
עיני כולם הופנו אליה. גופה הזעיר של סמדר היה מושלם. שדיה
עגולים ומלאים, מתניה צרים, יריכה חלקות ולבנות בביריות
האדומות וישבנה מוצק. האיפור הדגיש את שפתיה המלאות באדום
דובדבן ואת עיניה הכחולות הגדולות שהביטו אל מיקו בתהיה, לא
מעיזות אפילו להסתכל לכיוונו של ברנה.
"מה עם בדיקת איידס?" שאלה אורית, המפיקה בפועל.
מיקו החויר. הוא היה זקוק לסמדר באופן נואש אך עניין בדיקת
האיידס היה מאד חשוב בעסק הזה. רק זה היה חסר לו שברנה, הכוכב
שלו, יחטוף איידס מאיזו מזכירת הפקה ויצא מכלל שימוש.
"מתי עשית לאחרונה בדיקת איידס" שאל את סמדר.
"אף פעם לא עשיתי בדיקה" גמגמה סמדר.
לא הייתה ברירה אלא לוותר.
"מצטער, זה לא יילך" אמר לסמדר שנראתה להפתעתו מעט מאוכזבת.
מיקו הסתובב ללכת, אבל פתאום באיזה הבזק של גאונות, פנה שוב אל
סמדר.
"תגידי, יש לך חבר?"
מיקו לא ידע למה שאל את השאלה, זה פשוט נראה כמו הדבר הנכון
לשאול.
"לא, אין לי."
"היה לך חבר?"
"כן. נפרדנו לפני 5 שנים".
"ומאז את בטח יצאת עם בחורים אחרים?"
"האמת שלא כל כך"
וכאן הגיעה עוד שאלה גאונית:
"אם לא איכפת לך שאני שואל, מתי הזדיינת פעם אחרונה?"
"עם החבר שלי, לפני חמש שנים".
"ומאז לא הזדיינת אף פעם?"
"לא"
"אפילו לא פעם אחת?"
"לא"
"ואת בריאה, כלומר, את מרגישה טוב? לא חולה, לא חלשה, לא
משתעלת, לא שום דבר?"
"לא, אני בסדר גמור".

מיקו היה בדילמה. מצד אחד, הבחורה קיימה יחסי מין בפעם האחרונה
לפני חמש שנים, כך שאפילו אם נדבקה מהחבר שלה, בטח כבר היה
מתגלה שהיא נשאית, במיוחד שלפי הסטטיסטיקה, אצל נשים האיידס
תוקף מוקדם יותר. מצד שני תמיד יש סיכוי שהנגיף עדיין רדום
והמחלה לא פרצה.
הוא הסתכל על סמדר, על עיניה הכחולות הגדולות, התמימות. על
תלתליה החומים בהירים. על עורה הצעיר, הצח, החף מכל כתם או
פגם. היא תהיה בסדר, החליט. עסקים צריך לקחת לפעמים סיכונים.

ברנה רבץ על המיטה, ממשיך ללטף את אברו הארוך והעבה שלא יתרכך
בזמן ההמתנה. אורית המפיקה ונועה המאפרת הובילו את סמדר אל
המיטה הגדולה והניחו אותה עליה. גופה ששל סמדר היה כל כך רפוי
שהיא פשוט השתרעה על המזרון חסרת אונים. גופו העצום של ברנה,
הגוף אליו השתוקקה כל כך הרבה זמן, נמצא במרחק נגיעה ממנה, אבל
לא היה בה כח אפילו לשלוח יד ולגעת בו. ברנה אחז במתניה ומשך
אותה אליו. ידו הגדולה נכנסה אל מתחת לתחתוני התחרה הזעירים,
אצבעו קלעה בדיוק בדגדגן והתחילה לעסות אותו במעגלים. עיניה של
סמדר התערפלו והיא כמעט אבדה את ההכרה. לפחות חלק מסויים ממנה.
ברנה תלש מעליה את התחתונים, הציב אותה כמו בובה על ברכיה
והחדיר את אברו הארוך והעבה אל תוכה. סמדר נרעדה והשמיעה קריאה
חזקה. אהההה ארוך כזה.
המחוג בשעון מכשיר ההקלטה קפץ ופגע בשיא. עמי, טכנאי הקול, קפץ
לכוון שוב את רגישות הכניסה. רק שלא יהיה דיסטורשן. הצלם התקרב
לתמונת תקריב. מיקו התקרב למסך המוניטור. אפשר היה לראות
בבירור שסמדר רטובה. הקולות שיצאו מגרונה לא נשמעו בכלל כמו
הקולות שמוסיפים לפס הקול של רוב סרטי פורנו. קולות כאלה יהפכו
את הקלטת הזאת ללהיט, מיקו ידע, ביחוד כשראה את ברנה, המורגל
כל-כך בחדירות, מתעורר לחיים, הופך את סמדר ומסובב אותה ימינה
ושמאלה, חודר אליה מכל הכיוונים. עם פס-קול כזה, לא תהיה חנות
פורנו מראשון לציון עד התחנה המרכזית בבאר-שבע שלא תמכור
ארגזים מהקלטת שבה אפשר לצפות באשה גומרת וגומרת עד אובדן
חושים.

אחרי שלוש שעות סמדר היתה מותשת. למרות שהיה בכוחה של כל
נגיעה, אפילו הקלה ביותר, של ברנה בגופה הלוהט, לעורר אותה
מחדש. אבל שלוש שעות היה הזמן המוקצב באיגוד שאז יוצאים להפסקת
אוכל. וברנה היה רעב. הוא בלע במהירות שתי מנות שווארמה שמישהו
הביא לו ושתה בקבוק של קולה בלגימה אחת. סמדר שבהתחלה חשבה שלא
תוכל לאכול, לקחה בכל זאת מנה מהקופסאות שמישהו הביא מאיזו
מסעדה סינית והתחילה לחטט בתוכה בחוסר תיאבון.
"הצילומים הולכים שיגעון" מיקו התישב על ידה אוכל במזלג פלסטיק
מתוך קופסת הקרטון.
"חשבת כבר על שם בשבילך?"
"שם? למה אתה מתכוון?"
"שם שיהיה כתוב על הקלטת. הרי אי אפשר לקרוא לך סמדר"
סמדר הנהנה למרות שלא ממש היה לה ברור למה לא. מיקו המשיך
כאילו ששמע את שאלתה:
"סמדר זה לא שם של כוכבת פורנו"
"כוכבת פורנו?" גבותיה של סמדר התרוממו בתמיהה.
"אני מציע לולה" זרק מעבר לכתפו גידי הצלם שהכין לעצמו כוס קפה
על יד המיחם.
"לולה זה סתם" מיקו פסק.
"מה עם בטי בלו?" זרקה נועה המאפרת.
"לא רע. אבל מי שזוכר את הסרט יחשוב שזה אמנותי מדי. צריך משהו
פשוט עם מסר ברור."
"בטי בופ" אפי העוזר צלם ראשון הציע.
"לא רע".
"מה עם רוזה מרציפן?" "פצפונת?" "שלגיה?" הגיעו ההצעות מכל
הצדדים.
"בחייכם... זו קלטת למבוגרים" מיקו התחיל להתעצבן. הוא לא אהב
שעושים צחוק מהמקצוע.
"מה עם לואיז?" שאלה סמדר, שישבה עד עכשיו שותקת...
"לואיז... לואיז..." מיקו לא היה בטוח.
"למה לא, לואיז זה שם נהדר" גידי אמר.
"כן, לואיז זה טוב" אמרה נועה.
עשה רושם שהשם עורר תגובות חיוביות מסביב. רק מיקו לא היה
עדיין מרוצה.
"לואיז... לואיז... משהו חסר"
מיקו נענע בראשו בחוסר נחת.
"אני יודע. לואיז לאב"

בתוך שבוע מיום יציאתה אזלה המהדורה הראשונה של הקלטת של ברנה
סוויפט ולואיז לאב. מיקו נאלץ להתרוצץ לילה שלם בין בתי דפוס
לאולפני עריכה כדי להוציא בתוך כמה שעות את המהדורה השניה,
שרובה כבר נמכרה ללקוחות מראש. מהר מאד הפכה לואיז לאב לכוכבת
פורנו ענקית. סמדר שתפה פעולה. עם כמה הסתייגויות. היא לא היתה
חזקה במין אוראלי, היתה מתעייפת ומשתעממת מהר מלהחזיק את אברו
הגדול של ברנה בפיה. מיקו וויתר לה, למרות שברנה קצת התנגד.
הוא דווקא אהב מין אוראלי. בחדירות היתה ממשיכה להגיע לשיא כמה
פעמים ברצף, דבר שריגש את כל אנשי הצוות. אפי עוזר הצלם אמר
שמאז שלינדה לאבלייס גמרה בגרון עמוק המיתולוגי לא נצפתה כוכבת
פורנו בגמירה אמיתית כזאת.
סמדר לא היתה מוכנה שאף שחקן אחר יגע בה. הסכימה להצטלם רק עם
ברנה. ברנה ולואיז הפכו לפרטנרים קבועים. מדי פעם הסכימה
לשלישיות עם ברנה ועוד אישה. היתה קלטת אחת שבה הצטלמו רק היא,
גליה ואורפליה. אבל לא היו מתחרים לקלטות שהופיעה בהן לצד
ברנה. הן היו נעלמות מהמדף ברגע שהגיעו לחנויות. לואיז לאב
הפכה למותג. אף אחד לא זיהה אותה בסמדר, הבחורה המתוקה שהמשיכה
לגור באותה הדירה עם אמא שלה.

יום-יום עלתה סמדר לאוטובוס ברמת-גן וברגע שנכנס לדיזנגוף
התישרו כתפיה, סנטרה התרומם וחיוך סודי משך את זויות פיה כלפי
מעלה. יום יום חלפה בפנים מאירות על פני החנויות, ממהרת אל
המחבואה. יום יום היתה יושבת רפויה בכסאה, מתמכרת למברשות
האיפור של נועה, לידיה היעילות של אורית שהיו פורפות לולאות,
שורכות שרוכים, סוגרות אבזמים, מישרות רצועות סאטין רכות
וחלקות על יריכיה, שדיה, כפות רגליה. בדרך כלל ברנה היה מחכה
כבר על בימת הצילומים כשהיתה מגיעה, מרחפת כמעט, נתמכת בנועה
ואורית, שתי מלאכיותיה. כמעט תמיד הושיט ברנה את ידו לעברה
וחפן את מפשעתה. זה הפך למעין ברכת שלום, כמו לחיצת יד,
שהצופים כבר התרגלו לצפות לה. מכאן העניינים היו מתפתחים
מאליהם, תוך אילתור, כשמידי פעם מיקו היה מבקש מהם מראש לעשות
רוטינה מסויימת. לפעמים הם עצמם היו מביאים רעיונות. אפילו
אביזרים. יום אחד סמדר הביאה דובי. זאת היתה אחת הקלטות
הלוהטות ביותר שצילמו. פעם אחרת ברנה הביא אזיקים. סמדר נבהלה
קצת, אבל ברנה היה מאד עדין. אפילו יותר מבדרך כלל. לקראת הסוף
היה תמיד שולף עצמו מתוכה, ומתפרק לעין המצלמה.
סמדר ידעה שזאת הטכניקה וכך מקובל תמיד לעשות בסרטי פורנו.
למרות זאת, יום אחד, אחרי שנועה סיימה לתקן לה את האיפור בין
שני קטעים, פנתה סמדר אל ברנה שהמתין על הספה.
"אולי תגמור בפנים הפעם" בקשה.
ברנה הפנה אל סמדר זוג עיניים עגולות.
"מה פתאום לגמור בפנים? זה לא מצטלם טוב"
"תעשה את זה בשבילי. פעם אחת. אני רוצה פעם אחת לגמור ביחד
איתך. בבקשה".
ברנה הסתכל על סמדר. על פניה הקטנים, המתוקים. על הפה העגול,
העיניים הכחולות. הוא אהב להיות בתוכה. היא הייתה קטנה וצרה
ותמיד הרגיש שהוא בקושי מצליח להדחק פנימה בהתחלה, אבל אז משהו
בה היה נרפה ונפתח לקראתו עד שהיה נכנס כולו בקלות, עד השורש,
עד שהייתה פולטת את הצעקה הזאת שלה שאז ידע שנגע במשהו פנימי,
עמוק. אז היה שולף עצמו החוצה, ממשיך לשפשף עוד קצת ביד וממטיר
את הנוזל על בטנה, על חזה, על פניה, על עפעפיה העצומים. ברנה
התקשה לעכל את הבקשה. עברו שנים מאז הפעם האחרונה בה התפרק
בתוך אישה. עיניה של סמדר היו נשואות אליו, מלאות תחינה.
"תגמור בתוכי, בבקשה".
"נראה" זה כל מה שהיה מוכן לומר.
לואיז חייכה בהכרת תודה. דבר אחד למדה על ברנה, בשעות ובימים
בהן בילו יחד באולמות הרחבים מתחת לקולנוע תל-אביב, באותו
"מחבואה". תמיד עשה רק מה שמתאים לו. אבל אם יוכל לעשות משהו
בשבילה, הוא יעשה אותו, בתנאי שהדבר לא יסיט אותו מדרכו.

זה היה סשן מצויין. ברנה וסמדר היו מתואמים כמו רקדנים בריקוד
מתוזמן. סמדר רכבה על ברנה, הוא ליטף את שדיה וליקק את
פטמותיה, היא הפנתה לו את אחוריה והוא חדר לתוכה כאשר המצלמה
מתקרבת לתקריב מקסימאלי. הוא הרים אותה וכרך את רגליה סביב
מותניו, מקפיץ אותה למעלה ולמטה כשהוא בתוכה, ושוב השכיב אותה
על המיטה, הפך אותה בגבה אליו וחדר אליה. קריאותיה של לואיז
תכפו, גופה נרעד כולו. ברנה נעץ את עצמו בתוכה בכל הכח.
"אההההההההה"
זאת היתה הקריאה שחיכה לה. הוא שלף את אברו ובעודו מכוון את
עצמו אל ישבנה כדי שיוכל לכסות אותו בזרעו, סמדר התהפכה כשפניה
מופנות אליו. גופה הקטן בהק מולו. שדיה המלאים רכים כמו שמנת,
פטמותיה ורודות כמו דובדבן. ירכיה הלבנות פשוקות כלפיו, ביניהן
שפתי ערוותה הורודה, הלחה, מעוטרות בתלתלים רכים. זה לא היה
רגע של חשיבה או החלטה. עיניו נשאבו אל התהום הכחולה, העמוקה,
של עיניה, שנפערה כלפיו, אינסופית כמו הים, כמו השמיים. הוא
נעץ את אברו אל תוך הרוך החמים, חש את הדם ממלא את נימיו, את
ההתכווצות של כל ישותו לנקודה אחת וההתכוונות אליה שוב ושוב
ושוב עד שזרם גרגרי כמו חול חם התחיל גואה וגואה עד להתפרצות
המבהיקה.
גופה של לואיז רעד, נמתח והתרפה לסרוגין. הקריאות שהצוות התרגל
לשמוע צמררו הפעם אפילו את גבו של גידי הצלם, דומות לקריאות
שחפים על שפת הים. רעידותיה נמשכו ונמשכו, גם אחרי שברנה, מותש
כמו שלא היה מעולם, קרס מעליה, נזהר לא למעוך אותה במשקלו הרב.


"קאט" מיקו צעק. "מה זה צריך להיות? גמרת בפנים? השתגעת?"
לא נורא, חשב, זה לא חומר לגמרי מבוזבז. תמיד יש כמה פריקים
שאוהבים לראות גמירות בפנים.
"לפחות תצא ממנה לאט שאפשר יהיה לראות קצת שפיך נוזל לה מהכוס"

גידי הצלם, שלמרות קריאת ה"קאט" לא הפסיק לצלם, התקרב עם עדשת
הזום. על המוניטור אפשר היה לראות את אברו הגדול של ברנה נשלף
לאיטו מתוך הנרתיק הורוד והמבריק של לואיז. אחריו נזלו החוצה
כמה טיפות גדולות של הנוזל החלבי.
"יופי", מיקו אמר. "IT'S A WRAP".

כשהתחילו הבחילות בבוקר, הסחרחורות, לא ידעה סמדר מה לעשות.
מעולם לא היתה בהריון. המחזור שלה אף פעם לא היה סדיר, כך שלא
התרגשה כאשר תקופה ארוכה לא היה לה דימום. להיפך, זה היה הרבה
יותר נח. לא הפריע לצילומים. כשהבדיקה הביתית הראתה תוצאה
חיובית, היתה בטוחה שזאת טעות, אבל ביקור אצל הגניקולוג הבהיר
היטב את המצב. היא היתה בהריון בחודש השלישי, למרות התקן
המניעה שהגניקולוג שמיקו שלח אותה אליו התקין ברחמה. דברים
כאלה קורים.
למחרת הביקור אצל הרופא הודיעה למיקו שהיא עוזבת.
"מה קרה?"
"אני בהריון".
לא היה טעם להתעקש. מיקו ידע שהוא מפסיד כוכבת גדולה אבל סמדר
לא היתה מוכנה לותר על התינוק.
"אל תגיד לאף אחד למה אני עוזבת". בקשה. "אני לא רוצה".
מיקו הסכים, למרות שלא הבין למה לא.

"אני מחזיק" קרא איתי, מושיט את ידיו הקטנות אל שקית הניילון
הצהובה עם ציור הצפרדע, שהיתה גדולה כמעט כמוהו. כשחיבק אותה
בזרועותיו הרגיש מתחת לניילון הגמיש את נוקשותה של קופסת
הקרטון עם הנעליים החדשות, מתנה לראש השנה.
"לואיז?"
סמדר הסתובבה. הרבה זמן לא קראו לה בשם הזה.
זו היתה גליה. הן התחבקו בחום.
"שלוש שנים... בחיי. את נראית מצויין"
"גם את"
ישבו לאכול במקדונלס. איתי בכסא ילדים, דוחף מלא החופן צ'יפס
אל פיו, מתעקש למרוח את הקטשופ לבד.
"איזה חמוד. בן כמה הוא?"
"עוד מעט שלוש"
גליה ליטפה את תלתליו הבהירים של איתי.
"אז מה, בסוף התחתנת. עם מי, מישהו שאני מכירה?"
"לא. לא מישהו מהמקצוע. נפגשנו לפני שנתיים באיזה ארוע משפחתי.
התחלנו לצאת ולפני שנה התחתנו. יש לו יחסים נהדרים עם איתי"
"רואים עליך שטוב לך"
"כן. אני מרוצה. ומה איתך?" שאלה סמדר. "את עוד שם?"
"כן, בטח, אני חזק בעניינים. למען האמת אני צריכה כבר ללכת. יש
לי צילומים".
גליה קמה וישרה את חצאיתה.
"אולי תבואי גם? הרבה אנשים עזבו, אבל נשארו כמה מהתקופה שלך"
"לא, לא, אני לא יכולה. איך אני אביא את איתי לשם..."
"למה לא? סתם כמה אנשים מסתובבים בתחתונים".
סמדר שתקה לרגע.
"למה לא באמת. גם אני ובעלי מסתובבים בבית ערומים".

מיקו התקשה להסתיר את התרגשותו. הוא חיבק את סמדר בחום ונשק על
שתי לחייה. הרבה כוכבות חדשות עברו תחת ידיו בשלוש השנים
שעברו, אבל אף אחת מהן לא הגיעה לרצועות הקרסול של סנדליה של
לואיז לאב. גידי הצלם, אורית המפיקה, נועה המאפרת, כולם נדחקו
אל תוך משרדו של מיקו לקבל את פני האורחת האהובה. בעודה חבוקה
בחיבוקו החם של גידי, הבחינה סמדר בדמותו העצומה של ברנה בדלת.
הוא עמד שם, ערום, מנגב את הזרע מעל ירכיו במגבת גדולה. גידי
שחרר את סמדר והתרחק מעט, מפנה את החלל בין סמדר לברנה, שהפך
מייד טעון במתח מגנטי, כמו אז, בימים הטובים.
"מה שלומך? הרבה זמן לא ראינו אותך"
"כן. באמת הרבה זמן".
"את נראית טוב."
"גם אתה".
"תודה". עיניו של ברנה נחו על איתי. "מי זה, הבן שלך?"
"כן".
"חמוד. בן כמה הוא?"
"שלוש".
עיניהם של ברנה וסמדר התלכדו.
"שלוש... ילד יפה. יש לו את העיניים שלך".
"כן" אישרה סמדר "העיניים שלי".

הבית היה חשוך כשחזרו בערב. החשיך מוקדם בימים האחרונים. אכלו
שלושתם במיטבח ביחד. כמו תמיד, טוסט סלט וחביתה. אחרי הארוחה
לקחה את איתי לאמבטיה, להתרחץ לפני השינה. סיבנה את הגוף הקטן
במרץ, מדגדגת אותו בעליזות, שעת משחק חביבה על שניהם. בקול
תינוקי מתוק התחיל איתי לדבר אל עצמו, משתעשע בידיו הקטנות
באברו.
"פיפי קטן. פיפי קטן. לאיתי יש פיפי קטן"
ואז השתתק והרים מבטו אליה.
"אמא, לאיש הגדול במחבואה יש פיפי גדול גדול, נכון?"
"נכון, איתי, יש לו פיפי גדול".
"גם לי יהיה פיפי גדול כשאני אהיה גדול?"
"כן, חמוד, בטח. גם לך יהיה פיפי גדול גדול כשתהיה גדול".  
"מה זה מחבואה?"
"מחבואה זה מקום שבו קורים דברים כייפיים. מקום שבו משחקים
משחקים, כמו בגן. אתה אוהב ללכת לגן?"
איתי פיהק פיהוק גדול.
"אמא אני רוצה לישון"
"טוב חמודי, היה מספיק להיום".