אז הסיפור של הסדרה הזאת מתחיל כשהפילם נשכח בתוך מצלמתי בסוף אוגוסט עם 25
תמונות בתוכו. במשך חודשיים לא נגעתי בשום מצלמה שהיא. חוץ מבוקר יום ראשון
אחד, נדמה לי שבספטמבר, סבא נזר ביקש ממני שאבוא לצלם את הסדנת ציור שהוא
משתתף בה, כדי שהוא יוכל להשתמש בזה ולצייר משהו. הוא הציג אותי בתור צלמת
מקצועית (אני ממש לא, אגב) ועקב אילוצי לימודים, ביליתי שם כחצי שעה וצילמתי,
הדפסתי לו עותקים מהמחשב. נאמר לי שהוא התחיל לצייר משהו, היה באמצע העבודה.

קצת יותר משבוע לפני סוף אוקטובר הוא מת. במשך שבוע או יותר מזה בעצם הסתובבנו
כולנו סביב זה. באופן טבעי צילום נדחק לתחתית סדר העדיפויות.

אז איך בכל זאת סיימתי את הפילם? פרשתי לחדרי בשעת אחה"צ מנומנמת על מנת
לישון. הסתכלתי על האור הצהוב-כתום היפיפה על הדלת שלי, ובבת אחת נזכרתי
במצלמה. חשבתי שבעצם, צריך לסיים את הפילם הזה. סבא התגאה בי על פועלי
הצילומי, וכשהוצאתי את המצלמה מהתיק השחור והתחלתי להסתובב בבניין עשיתי את זה
מתוך מחווה לסבא שלי (לא שזה ניכר בתצלומים עצמם), ולכן הסדרה הזאת (שאולי היא
לא הטובה שבהן, אבל אני אוהבת אותה) מוקדשת לכל משפחתי המורחבת, ובעיקר לאלו
שחוו את המוות הזה בצורה הרבה יותר חזקה ממני.