תודה מיוחדת לגל לוי, על ההשראה והעידוד בכתיבה.

פרק א'

"או כן כן, תמשיך, כן זה טוב, אוי אתה גדול, כן כן כן!!"
"גברת, אני לא יכול לעבוד ככה, כולה פותח את הסתימה בביוב ואני
הולך..."
איזה יום סיוט, חשבתי, אבל איך זה שונה מכל יום אחר? מציל
שעושה חלטורות בתור שרברב אצל נשים שגונחות למראה מפתח שוודי.
אחלה חיים, אמרתי לעצמי בזמן שצעדתי אל עבר סוכת המציל שלי,
שלא בכדי הפכה להיות ביתי השני.
עליתי בעצלתיים במדרגות העץ החורקות, זרקתי את המפתח של הקלנוע
על השולחן, הרתחתי מים בקומקום, פתחתי את הרדיו ובעטתי
בפינגווין ששיחק אותה קולב.
"לא תעבוד עלי שוב", חייכתי, והוא בתגובה רק הוציא לשון ועשה
קולות של כרית.
עוד יום רגיל בפתח, חשבתי, בדיוק כשנשמעה דפיקה על דלת הסוכה.
"מי שם?!" צעקתי, ושמעתי תשובה שכ"כ לא רציתי לשמוע.
אף אחד לא ענה, אז ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה. מה שעמד
מאחוריה גרם לי למצמץ כמה פעמים. זאת הייתה השמש.
"כסעמק, מה כבר ביקשתי, קצת אקשן וריגושים בחיים האלה?!"
וכאילו אלוהים שמע את צעקתי, בדיוק עבר אוטו גלידה.

פרק ב'

"נתראה מחר", אמרתי לפינגווין ששוב שיחק אותה מכונת אספרסו.
הדבר הטוב בלהיות מציל זה לעוף הבייתה ב-6 בערב, ובעודי פוסע
אל עבר קלנוע היוקרה שלי.
העובדה שהיום המעפן הזה נגמר שימחה אותי כ"כ, שבכלל לא שמתי לב
לשוטר שישב שם. "שלום לך, מר. לוינשטיין..." אמר השוטר.
סובבתי את הראש במהירות וכל מה שיכולתי להגיד הוא: "תרמתי
בעבודה". הוא לא אהב את זה. לא הספקתי להגיד "אינציקלופדיה"
באמהרית, וכבר מצאתי את עצמי מובל באזיקים למסנג'ר 7.5. לא
האמנתי אפילו למשמע אוזניי כשנאמר לי שאני החשוד העיקרי בפרשת
רצח מסתורית של זוג סנדלי שורש ביער חינוואג'ה שמדרום
לקורקבנוציה. "אני נשבע לך..." אמרתי לשוטר שישב מולי בחדר
חקירות, "שאין לי מושג על מה אתה מדבר."
לא שיקרתי, אפילו אמרתי את האמת.
"איפה היית ביום חמישי האחרון בין השעות חצות ל-2 בלילה?" שאל
השוטר.
בלי להסס עניתי "הייתי אצל דודתי סאלי, שתיבדה לחיים קצרים,
היא חולה אז הלכתי לטפל בה."
לא תיארתי לעצמי שהתשובה שלי רק תכניס אותי עמוק יותר לבוץ.

פרק ג'

התא שלי היה קטן להחריד, שני מטר על שלוש עם ג'קוזי, סאונה
ובריכת גלים.
לא האמנתי שאני בכלא.
בתא לידי היו שני אסירים נחמדים דווקא, פיצחו גרעינים ושרו יפה
ירקוני, והציעו לי להצטרף.
"מצטער חבר'ה, אני איש של חוה אלברשטיין", עניתי להם, אבל היה
נחמד לראות שיש אנשים נורמליים באיזור.
זרקתי את עצמי על המיטה המעופשת שעמדה שם בצידי התא, בהיתי
בתקרה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על צביקה פיק, כשלפתע נשמעה
קריאה: "היי אתה! יש לך אורחת..."
התרוממתי מהמיטה, וכשראיתי את הדמות פוסעת את תוך התא צעקתי:
"ברוריה! מה לעזאזל את עושה פה?!"

פרק ד'

"אהובי!" היא לא אמרה, ושמה לי בעיטה באיזור החלציים. "בת
זו..." סיננתי, אבל היא רק חייכה את החיוך הזדוני שלה. כה זאת
ברוריה שאני מכיר.
בתגובה הרמתי מחבת ודפקתי לה בראש. היא התעלפה במקום. "מה את
רוצה?" שאלתי. "שומדבר", היא ענתה לי בטלפתיה, "שמעתי שאתה
בכלא ובאתי לשחרר אותך."
"מאיפה את יודעת שאני בכלא?", חשבתי בלב, וכשמחשבה הזאת עדיין
מרחפת באוויר, מצאתי את עצמי מחוץ לשערי המסנג'ר 7.5 הולך יד
ביד עם ברוריה אל עבר השקיעה.
"אתה יודע", היא פתאום אמרה, "הסנדלי שורש האלה עמדו בראש
הפוליטיקה הישראלית... מי לא לבש אותם?!" זאת הייתה שאלה
רטורית. "מי?!" שאלתי, כי לא הבנתי שזאת הייתה שאלה רטורית.
"לא יודעת", היא אמרה, "אבל זו שאלה רטורית, תזרום". "אוקיי",
עניתי, למרות שלא ממש הבנתי מה היא רוצה ממני.
"אתה חייב להוריד פרופיל, הם יחפשו אותך אתה יודע, ואני לא
תמיד אהיה שם בשביל להוציא אותך", אמרה ברוריה, פרשה כנפיים
והתעופפה לה משם בצירוף פתק החלפה וד"ש לסבתות. עליתי לדירה
שלי, והחלטתי שיהיה טוב לפתוח חדשות ולראות דיווחים מתים על
ההתרחשויות האחרונות בקשר לפרשת הרצח, אבל לפני שהספקתי ללחוץ
על לחצן ה-Power, הטלפון של השכנים צלצל. רצתי להרים, ומהצד
השני נשמעו רק פכסמי פתי-בר. ניתקתי בזעם את הטלפון, חזרתי
לדירה, ובאתי להדליק את הטלוויזיה, כשלפתע נזכרתי שאין לי בכלל
טלוויזיה. אז הלכתי לישון. הכי טוב.

פרק ה'

רעש מוזר העיר אותי. בהתחלה הייתי בטוח שזה שוב השכן מנסה
להתקלח בשירותים, אבל הפעם זה היה משהו אחר.
קמתי בשקט מהמיטה ופסעתי אל עבר מקור הרעש שהגיע ללא כל ספק
מהסלון. נצמדתי אל הקיר והצצתי, ומה שראיתי השאיר אותי בפה
פעור.
שם, במרכז הסלון, עמד מיקי בוגנים ועיצב תסרוקות לשפני סלע
מקומיים שלא מכבר הכירו את סנדלי השורש שנרצחו.
"הו, טוב שהתעוררת!", נשמעה קריאה עליזה במיוחד, "אני מוכן
לקבל אותך עכשיו..." אמר הגוש בעל גווני הבלונד.
"סליחה, אבל אני לא..." ניסיתי להגיד, אבל זה היה מאוחר מדיי.
שני רוסים מגודלים העונים לשם דימה גררו אותי לכיסא, והגוש
התחיל בעבודה.
במשך זמן שנראה כמו נצח, עבד בשקדנות הספר המהולל על להפוך
אותי לתרנגול ממלכתי-ציוני, שפעם הניח פתק בכותל וביקש להפסיק
להיות מתנחל.
"מהממת!" הכריז הגוש, והלך הבייתה. התבוננתי במראה, ובדיוק
כשחשבתי שאין גרוע מזה, התחוור לי שאני טועה בגדול, כי כל הבית
התחיל להישרף.
ניסיתי להגיע לדלת, אבל חומת אש ענקית חסמה את הדרך אליה, אז
מיהרתי לכיוון החלון, דפקתי בו כיסא, ובעודי חש לואיס ליין
(סופרמן, לגרועים שביניכם), קפצתי החוצה. חבל שאני גר בקומה
שמינית.

פרק ו'
(כן זהו זה האחרון לא להתייאש)

"כן יש לנו מקרה חמור של תרנגול מפוייח, לא אין צורך להזעיק את
שירותי הרווחה..." הספקתי לשמוע את החובש באמבולנס אומר לפני
שהתעלפתי.
התעוררתי בחדר קטן שהצבע השולט בו הוא ירוק-ביוב, עם הרבה
מכשירים מצפצפים סביבי וקערת קשיו על השידה. קמתי, התלבשתי
והלכתי לסוכה.
בסוכה חיכה לי שוב השוטר מלפני יומיים. "מה קרה לך?!" שאל
השוטר ההמום, "אתה נראה כאילו מיקי בוגנים עבד על השיער שלך
וכאילו נלכדת בשרפה והתרסקת מגובה שמונה קומות לפחות..." הוא
התחיל לצחוק. "קרוב...", אמרתי לו, והוספתי "איך אפשר לעזור
לך?" "רציתי למסור לך", הוא התחיל, "שבשם משטרת ישראל ואגף נכי
צה"ל, ירדת מרשימת החשודים בפרשת הרצח. אנחנו גם רוצים לפצות
אותך על עוגמת הנפש, ואני חושב שהפיצוי הכי הולם בשבילך הוא
שנסיים את הסיפור הזה כאן ועכשיו, למה אני לא יודע מה יקרה לך
אם הסיפור הזה יימשך עוד יום אחד. "אני מסכים איתך לגמרי",
עניתי לשוטר.


וכך נגמרה הרפתקאת חייו של גיבורנו, שבמקרה נקלע לסיפור פרי
מוחו המעוות של המחבר הנ"ל.
אבל אם תראו מתישהו פינגווין מחופש לקולב, תדעו בפנים, שהגיבור
מגיע תמיד במוניות שירות. תודה.