[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עופר ששון
/
החום כבד

החום כבד, אפילו ממש מעיק. המדבר הזה, הכל צחיח. רק לפני כמה
שעות עוד הייתי בתל אביב, אוף והרובה הזה ממש מציק לי וכל
החגור הזה. המצרים הזונות האלה היו חייבים דווקא היום לפתוח
במלחמה. למזלי אני יכול להזכר בה, בשיער הבלונדיני הגולש שלה,
בעיניים הכחולות. כל פעם שאני רק חושב עליה יורדות לי דמעות של
אושר. קוראים לזה אהבה? אני נזכר בפנים שלה, איך שהיא מדברת
איתי, צוחקת אליי. אני יכול לראות אותה מסתכלת עליי עכשיו.
"להסתער! להסתער!"
"עופר, מה קורה לך, אתה רוצה למות?" פתאום שמעתי את המפקד שלי
אורן, הוא גם החבר הכי טוב שלי. עברנו הרבה ביחד, מבית ספר,
צבא, לימודים ובכלל עד עכשיו. אנחנו בני 25, כבר לא ילדים
קטנים. אני סומך עליו בעיניים עצומות.
נשכבתי על החול, הוא היה חם, ממש רותח. מכוון לעבר המצרים
ויורה.
"עופר בוא לפה!" צעק מתן. מתן ואני מכירים שנים. שנינו שוכרים
ביחד דירה בתל אביב. הוא מתחתן עוד שבועיים עם קרן.
הגעתי אל חברים שלי, התחפרנו בחול. ארטילריה כבדה הרעידה,
מטוסים חגו בשמיים, צרחות של חיילים פצועים הדהדו. מלחמה קשה
זו הולכת להיות.
אני ועוד חמישה חברים התחלנו לאגף את המצרים, ועוד 4 מחפים
עלינו. כדורים שורקים ליד ראשינו אבל אנחנו מתקדמים ומסתערים.

אנחנו יורים, ורואים עוד מצרי נופל ועוד אחד.
"איייי" פתאום אני שומע את אלמוג צורח לידי. כולנו צוללים
לחול. הוא כולו מלא דם.
"איפה קיבלת כדור" אני צועק. "תראה לי איפה כואב לך".
הוא לקח לי את היד ושם על הבטן שלו. קרעתי ממנו את החולצה
וניסיתי לחבוש את המקום.
"תמשיכו אתם" צעקתי לאורן, אני אנסה לקחת אותו חזרה לכוח שלנו"
אני מנסה לחבוש אותו וללחוץ על הפצע, זה לא נראה טוב. חיפיתי
עליו וקראתי לחובש. אורן, מתן והחבר'ה בינתיים עושים חייל
ובדרך לכבוש את המוצב המצרי. עוד מעט זה יסתיים, היו לנו הרבה
מדי אבדות, הרוגים ופצועים.
החובש בא לטפל באלמוג, הוא נפצע קשה, אבל אני בטוח שהוא ישרוד.
הוא את המלחמה שלו סיים. כל כך קשה לראות את חברים שלך נופלים.
למזלי עדיין החבר'ה שלי לא נפלו.
האש הפסיקה, המוצב המצרי נכבש, יש לנו כמה שעות של שקט עד
למחר, לחשוב על ליטל, איך הכל התחיל.

"היי עופר זאת ליטל, אני אשלח לך תמונות ותגיד לי מה אתה חושב
עליהן". ככה היא התחילה לדבר איתי באיי סי קיו. אכן תמונות
יפות היא שלחה לי אבל לא ממש התייחסתי לזה. בטח עוד בחורה יפה
ולא הרבה מעבר חשבתי. מה גם שהיא גרה בפאקינג באר שבע.
"את בחורה יפה מאוד" החזרתי לה והמשכתי בעיסוקיי.
למחרת כבר דיברתי איתה מהעבודה, התפתחה לנו שיחה מאוד מעניינת.
אולי זה כבר לא מה שחשבתי, אולי היא לא רדודה. היא התגלתה
להיות בחורה מאוד מתוקה.
היא נוסעת מחר לאילת, אפילו הציעה לי לבוא איתה אבל מה אני
יכול לעשות שאני עובד כל כך הרבה שעות ביום ולא ממש יכול לקחת
חופש. אם הייתי יודע לפני אולי באמת הייתי נוסע איתה.
שלחתי לה SMS שהיא הקסימה אותי והייתי רוצה לדבר איתה שוב. היא
אמרה שהיא מאוד נהנתה לדבר איתי ואנחנו נדבר כשהיא תחזור.
כשהיא חזרה היו לנו שיחות ממש מדהימות, היינו ממש פתוחים אחד
עם השני וכל כך הרגשנו בנוח אחד עם השני כאילו אנחנו מכירים
שנים. דיברנו על חשבון נפש אישי, איך נוכל להשתפר. סיפרתי לה
על השינוי שעברתי בשנים האחרונות.
איך נראיתי פעם ואיך אני נראה עכשיו. זה לא שנראיתי רע, אבל כל
אדם חייב לרצות להשתפר בכל דבר בחיים. החלטתי לקחת את עצמי
בידיים. מבחינת אישיות, אני מאמין שהיה לי בסיס טוב. אני
מוסרי, נותן כבוד לאנשים. אבל כמו כל אחד אחר יש לי את המגרעות
שלי. לכן החלטתי לעבוד על זה. למדתי הרבה על עצמי בטיול
לארה"ב, עבדתי על הפנימיות שלי אבל גם עבדתי על החיצוניות שלי.
התחלתי ללכת לחדר כושר, פיתחתי גופה.
גם היא סיפרה לי על הרצון שלה להשתפר,היא סיפרה לי על הרצון
שלה ללכת לקורס של שיפור עצמי.
היא סיפרה לי שהיא כבדת שמיעה. זה נשמע מפחיד קצת, אחרי הכל
לנו האנשים הרגילים אין מושג איך להתמודד עם אנשים שונים
מאיתנו.
"אני צריכה להגיע לראיון עבודה בחברה בפ"ת" אמרה לי.
"איפה בפ"ת? אני עובד שם" אמרתי לה.
כשהיא אמרה לי את הרחוב והמספר הייתי בהלם. מה הסיכוי שזה
בבניין שלי. זה חייב להיות סימן.
"בואי ביום שבת אליי ונסע ביחד ביום ראשון בבוקר" אמרתי לה.
תחשבו מה זה, הצעתי לה לישון אצלי למרות שעוד לא נפגשנו. אמנם
שנינו ראינו תמונות אחד של השניה ושנינו אהבנו. אמנם שנינו
מרגישים נוח אחד עם השניה אבל זה עדיין רק דיבור באינטרנט. לא
היה סיכוי שהיא תסכים למרות שהצעתי לה את זה כאקט חברי ונטול
כל כוונות אחרות כלפיה.
"נשמע סבבה עופר, אני באמת רוצה לבוא אליך אבל זה לא נראה לך
מוזר?" שאלה אותי.
זה באמת מוזר חשבתי, אבל משום מה כזה אני, תמים מדי, סומך על
כולם, העולם מבחינתי ורוד.
"תבואי, יהיה לנו כיף. אני אכין לנו ארוחת ערב, נראה סרט ביחד,
נדבר כל הלילה. ממש לילה לבן יהיה לנו".
"זה נשמע ממש כיף, אני כל כך צריכה מישהו שיהיה לי כיף לדבר
איתו כל הלילה".
"תוכל לאסוף אותי מהתחנה המרכזית?" שאלה אותי. "אני מגיעה
מידיד שלי מרחובות".
"אני אבוא לאסוף אותך מרחובות, למה שתתרוצצי באוטובוסים".
ביום שבת בשעה שבע בדיוק אספתי אותה. ואכן היא היתה יפהפיה
1.75מ', שיער בלונדיני ארוך, עיניים כחולות, פנים מהממות
ולבושה היטב. אבל עדיין הרגשתי שאני מכיר אותה שנים. ישר
התחלנו לצחוק, לרקוד באוטו לצלילי מוזיקת היפ הופ. ראיתי שהולך
להיות לנו ממש כיף ביחד.
הגענו אליי הביתה, נחנו כמה דקות והחלטנו ללכת לטייל בדיזינגוף
סנטר, ככה להעביר קצת את הזמן. נכנסנו לחנות יפה של פיות, חנות
מעוצבת להפליא שמוכרת פיות למכורים. אבל יש שם גם עוד הרבה
דברים שקשורים לתקופת האבירים. נהנינו שם, שנינו התעניינו בזה.

ואז חזרנו הביתה.
"עכשיו את תטעמי את הפתיתים הכי טעימים שיש" אמרתי לה והתחלתי
להכין לשנינו אוכל.
בחורה יפהפיה אוכלת אצלי במטבח, את האוכל שאני הכנתי. הרגשתי
מאושר שהיתה לי הזכות לפגוש אותה.
"יאללה, נלך לראות טרויה?" שאלתי אותה. כבר ראיתי את הסרט הזה
15 פעם לפחות אבל כל פעם זה מרגש אותי מחדש.
תוך כדי הסרט הצחקתי אותה, היה נעים לראות אותה צוחקת.
אחרי הסרט המשכנו לדבר עוד כשעה ואז החלטנו ללכת לישון כדי
שנוכל לקום מחר בבוקר.
עימעמתי את האור אבל עדיין לא יכולנו ללכת לישון, היינו חייבים
עוד לדבר.
"תגידי, אני נראה כמו בתמונות?" היא הסתכלה עליי במין מבט כזה
ולא ענתה.
"תגידי, למה את לא עונה? אני דומה לתמונות?" שוב אותו מבט ולא
עונה לי.
"איך שאתה רוצה" היא אומרת.
"מה? על מה את מדברת?" כבר ממש נעלבתי.
פתאום היא מביאה את הטלפון ומאירה אותו על פניי.
"מה את עושה?" אני שואל.
"תדבר עכשיו, שאני אוכל לקרוא את השפתיים שלך"
בכלל לא ידעתי שהיא הורידה את המכשיר שמיעה, ואני מתפוצץ
מצחוק, מספר לה מה אני שואל ומה היא ענתה לי.
המשכנו לצחקק לנו עוד כמה זמן כשהטלפון מאיר את פניי ואני מנסה
להטעות אותה עם השפתיים ואז הלכנו לישון.
לא יכולתי ללכת לישון, הסתכלתי על האוצר שישן לידי במשך כל
הלילה. רציתי לזכור את הרגע הזה כל חיי. לעולם לא תישן בחורה
מדהימה כזו במיטתי. ולמרות שאני מזכיר את יופיה הרב, הוא הרבה
יותר מזה כי היא בחורה מקסימה, בחורה חכמה. שילוב קטלני של
אינטליגנציה ויופי.
הרצון לנשק אותה היה עז, אבל הבטחתי לעצמי ולה שאנחנו רק נישן.
אני אתן לה את הכבוד שמגיע לה, לא אגרום לה להרגיש לא נוח.
המשכתי להסתכל.
השעון צלצל בשמונה בבוקר. ליטפתי את יפתי בעדינות והיא
התעוררה.
זו היתה הרגשה עילאית להתעורר איתה בבוקר.
כשהגענו למקום העבודה שלי, כולם הסתכלו בפליאה.
"תכירו זו ליטל, העובדת החדשה שלנו". אמרתי להם בצחוק. הלוואי
והיא היתה עובדת איתי.
בילינו חצי יום במשרד, הלכנו לאכול צהריים ונפרדנו בצהריים.
לפני לכתה היא נישקה אותי על השפתיים. זה היה מספיק לי, בשבילי
זה היה הכל.
היא היתה נושא השיחה העיקרי במשך השבוע, אפילו המנכ"ל שלי דיבר
עליה. אנחנו חברה מאוד מגובשת והולכים צחוקים, אפילו בישיבות
החברה.
המשכנו לדבר במשך השבוע, השיחות הלכו והתעמקו. הרגשתי שאני
מתאהב בה.

נסעתי אליה לבאר שבע. היופי שלה שבר שיאים היום. היא נכנסה
למכונית שלי במלוא הדרה. נשקה לי ונסענו לאכול ספגטי.
אכלנו ואכלנו עד שהתפוצצנו. צחקנו וצחקנו עד שהתפוצצנו.
הלכנו אליה הביתה והיינו בחדר שלה. לא יכולתי יותר ואמרתי לה
שאני מאוהב בה.
"אתה יודע שעכשיו אני לא בנויה לקשר עופר, אני צריכה זמן עם
עצמי. אני ממש נהנית איתך ואתה מקסים אבל זה לא מתאים עכשיו".

"אני יודע את זה, רק רציתי להגיד לך את מה שאני מרגיש". "אני
שמח שאנחנו ידידים כאלה טובים ואת מבחינתי החברה הכי טובה שלי
ואני יכול לספר לך הכל".
וכך עברו להם הימים, כל פעם הקשר שלנו התחזק יותר ויותר.
יום אחד היא הגיעה לתל אביב. היינו בחוף הים לאורך קו המים. זה
היה יום יפהפה, שמש קיצית, ים כחול.
"עופר" היא אמרה. "יש משהו שאני רוצה להגיד לך כבר כמה זמן".
"יפהפיה שלי, אני תמיד מקשיב".
"רציתי להגיד לך שאני..." פתאום שמענו צפירות עולות ויורדות.
"מה לעזאזל קורה פה?!?!" מטוסים חגו בשמיים, אנשים נכנסו
לפאניקה.
רצנו אליי הביתה. עשיתי טלפונים ואמרו לי להתייצב במהירות
בבסיס.
התחילה מלחמה.

"בווווווווווום", הרעש החזיר אותי למציאות של היום. פיצוצים
וצעקות הרעידו והרסו זריחה יפהפיה.
כוח אדיר של מצרים התחיל לתקוף אותנו, אנחנו חבולים ומוכים
למרות הניצחון הקטן מוקדם יותר.
אורן, מתן ואני, כמובן תמיד ביחד מתחילים להסתער.
חברים שלנו נופלים אחד אחרי השני.
"חובש חובש" אילו הקריאות שאנחנו שומעים ברקע.
שלושתנו תופסים מחסה ליד הטנק ואורן בקור רוח מעביר פקודות
בקשר.
מתן ואני נותנים מכת אש ומורידים כמה מצרים, אבל הם רבים מדי.

באותו רגע המבט שלי מצטלב עם טיל נגד טנקים... "בווווום" כולנו
עפנו הצידה. כולי מלא דם.
"אורן! מתן! תענו לי!" אני צועק.
אני רואה את אורן פצוע. אני מסה לזחול אליו.
"תן לי לראות! תן לי לראות" אבל אורן נאנק מכאבים. "תבדוק את
מתן" הוא אומר לי. "אני אסתדר"
אני מנסה לזחול אל מתן, הבטן שלי מכוסה בדם. אני בקושי יכול
לנשום.
"מתן? אתה שומע אותי?"
"עופר, אחי, איזו דרך לסיים את המלחמה הא? הנה אני הולך הביתה
עוד מעט"
"תקשיב לי מתן, אתה נשאר איתי עכשיו עד שבאים לחלץ אותנו שמעת?
תן לי לחבוש אותך." אני מסתכל על הפציעה שלו ורואה שזה אבוד.
הרגל שלו עפה הבטן שלו מרוסקת.
"עופר, אני יודע שזה נדוש וכמו בסרטים, אבל יש כל כך הרבה
אנשים שאני רוצה שתמסור להם שאני אוהב אותם. אל תשכח להגיד להם
בסדר? תמסור לקרן..."
"אתה תשתוק עכשיו מתן, אתה תמסור לה בעצמך, תשתה מים מהמימייה
שלי. עוד מעט יבואו לחלץ אותנו".
המימיות שלנו התבקעו, נתתי לו מה שנשאר מהמימיה שלי.
אני רואה את אורן מתקרב אלינו.
"אורן, אתה בסדר?" אני שואל.
"כן אחי, אל תדאג, עוד מעט יבואו ונצחק על זה. מתן, אנחנו עוד
נפזז בחתונה שלך בעוד שבועיים, אתה זוכר את זה כן?" אורן הזה,
הוא המפקד הכי טוב שיש, תמיד יודע מה להגיד ולתת מוטיבציה.
החום מתיש אותנו, אנחנו בלי מים. השעות עוברות והחילוץ לא
מגיע. אנחנו כבר יותר מ-5 שעות שוכבים. אני מנסה לדבר עם
החבר'ה כדי לא לאבד הכרה. אבל שלושתנו מאבדים דם.
מדי כמה רגעים אני מדמיין אותה, את אהובתי. אני יודע שהיא
נותנת לי את הכח להשאר בחיים. אני יודע שאני עוד אראה אותה וזה
מאוד מחזק אותי. היא שומרת עליי.
"עופר, אורן. זהו, אני מרגיש שזה הסוף, כבר לא יבואו לחלץ
אותנו. אני כבר לא מרגיש שום חלק בגוף." מתן מילמל.
זחלתי אליו שוב, ניסיתי למצוא קצת מים, חיבקתי אותו. הוא תפס
את היד שלי וקירב אל הלב שלו. המבטים שלנו הצטלבו, הוא חייך
קלות ועצם עיניים. ליבו נדם אבל פיו נשאר מחויך.
הרגשתי שהלב שלי נקרע, לא רציתי לעזוב אותו. ניסיתי לא לבכות
כי ידעתי שאורן פצוע קשה. זחלתי לאורן.
ראיתי שאורן כבר בלי הכרה, ניסיתי לדובב אותו והתעלפתי.
אחרי שעתיים התעוררתי. ראיתי את אורן גוסס, דיברתי איתו כדי
שלא יאבד את ההכרה שוב.
"אורן, אתה זוכר את הטיול שלנו לארה"ב? לא היית רוצה עכשיו
להיות באיזה מלון בווגאס, ולרקוד עם שתי בלונדיניות?" ניסיתי
להעלות לו זכרונות.
"עופר, אני בהחלט צריך חופשה. אתה בא איתי? רק נעוף מפה קודם.
יש רק בעיה אחת, עוד מעט זה הסוף".
לא יכולתי לחשוב על לאבד את אורן, אני לא אוכל לחיות בלעדיו.
"אורן, אתה צריך לראות את ליטל, איתה אני אתחתן ואתה צריך
להיות לידי בחתונה, אז עכשיו תחזיק את עצמך ועוד מעט יבואו".
"אחי, תשלח לי תמונה לגן עדן דוט קום." תמיד הוא הצחיק אותי.
"אני אסתכל עליך מלמעלה אחי, תמיד היית אח שלי"
ואז ראיתי אותם מגיעים, ראיתי ג'יפ מרחוק. נופפתי לו. בקושי
הצלחתי אבל בכוחות אחרונים עשיתי את זה, בשביל אורן.
"אורן הם באו, אורן!"
"אורן? אורן? הסתכלתי עליו. הפעם לא יכולתי לעצור את
הדמעות.ניסיתי להעיר אותו.
"אורן! תתעורר, הם הגיעו אתה לא יכול ללכת לי עכשיו".
"אורן, אני אהרוג אותך אם לא תתעורר".
"אורןןן!!!..."
איבדתי את אח שלי.

הג'יפ בינתיים התרחק בגלל מכת האש. בכוחות אחרונים בהחלט
נופפתי לו שוב. הפעם ראיתי אותו דוהר לכיווני. ועצמתי עיניים.

כשפקחתי את עיניי, ראיתי אותה לידי. כל כך התגעגעתי אליה.
העיניים שלה ברקו אבל הן היו רטובות. היא לבשה שחור. "לא
הספקתי להגיד לך שאני אוהבת אותך".
ואז נשמעו שלושה מטחי יריות לאוויר מחיילים יפים עם כומתה ואז
חושך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"שתה מרק תיהיה
חזק"
"שתה מיץ
תיהיה תרכיז"
תמצוץ גבעול
ובסוף תגמור
בגבעת חלפון

הלו?!? הלו?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/2/06 11:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עופר ששון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה