מחוץ לאצטדיון מתח המירוץ עולה באוויר
מהול בריח נקניקיות, בירה ומעט הימורים.
הוא עומד בתור לקנות זוג כרטיסים
לו ולבן שלו - נסיך.
הוא קרא לו נסיך כי הוא הבן היחיד שלו.
יש לו כתם לידה ענקי, מדהים, בגב הימני התחתון.
לרוב דואגים שיהיה מכוסה מפני קרני השמש.
זה מסוכן להיחשף לשמש בלי הגנה, במיוחד כתמי לידה.

הכרטיסים יקרים אבל זה מחיר סביר שהוא מוכן לשלם
כדי שבנו יראה מירוץ אמיתי.
הוא מעלה את בנו על גבו,
וכמו כל אב מסור עושה לו "דיו... דיו..."

פרוזדור ארוך שבסופו יציעים צפופים,
רועשים וגועשים בצהלות סוסים.
האב מוריד את נסיך מעל גבו להקנות לו עצמאות,
אך גונב אותה חזרה כשמסדר לו את הבגד שיכסה את כתם הלידה.
הוא גם מסיר לכלוך של סוכר יבש מסנטרו.
נסיך שוב מרגיש קטן ולוחץ לאבא חזק את היד.
הוא קצת מבוהל מכמות הקהל שהגיע.
אבא מביט בו, מחייך ולוחץ לו את היד חזרה.
הוא יודע שנסיך לרוב לא יוצא מהבית,
הוא לא רגיל לראות כמות כזו של אנשים בבת אחת.

אבא מלטף בעדינות את שערו השחור של נסיך,
מכסה את עיניו בשתי ידיו ומסיר אותם לאט כדי שיתרגל.
הוא מוביל אותו למורד המדרגות ונותן לו את הכרטיסים.
"נראה אם תמצא את המקומות שמסומנים על הכרטיסים".
נסיך מיד מתחיל בחיפושים. לאחר כמה דקות הוא מוצא ורץ למקום.
אבא קונה לו תפוח אדום מסוכר.
נסיך מתיישב לאכול, מנדנד רגליו הלוך ושוב,
מחייך חיוך ביישני לאות תודה.
רעש חזק וצורם אוזניים נשמע
כשהשדרן הכין את המיקרופון לשידור.
"צהריים טובים..." צעק וכולם הריעו חזרה.
אפילו נסיך הפסיק לאכול את התפוח המסוכר והריע.
"המירוץ עומד להתחיל..." סיים השדרן את דבריו.
שקט מוחלט אפף את האצטדיון.
רק ההד של מילתו האחרונה של השדרן מהדהדת באצטדיון ונעלמת.
הכלובים הסגורים ייפתחו עם קול יריית הפתיחה,
והמתחרים ירוצו בכל כוחם להגיע ראשונים.

"אבא..." פנה נסיך לאביו ושערו נופל מעט על עיניו.
"ממש כיף כאן לצפות במירוץ בני האדם.
אנחנו שותים, אוכלים, מריעים לזוכים ולמי שהימר עליהם.
אבל למה בני האדם משתתפים במירוץ לעבר קו הסיום?
הם מתאמנים רבות, מזיעים, מעלים אבק של מאמץ
ולא אוספים כלום בדרך לקו הסיום. אז מה יוצא להם מזה?"

אבא מאוד הופתע מהשאלה שאף סוס בגילו של נסיך לא שואל.
הוא לא איבד תושייה וחייך חיוך גאה בבנו הסוס החכם.
הצמיד את ראשו לראש נסיך ולחש לו:
"כך בני האדם הורגלו ואולפו מלידתם,
לחיות בכוננות מתמדת ליריית הפתיחה.
ברגע שנשמעת ירייה זו הם התאמנו לרוץ הכי מהר שאפשר
להגיע לפני כולם.
אם היה אפשר היו מתחרים להגיע גם לפני עצמם.
עד היום סוסים מהאקדמיה חוקרים את הסיבה
ליצר התחרות שקיים בלב האדם
אבל מזל שזה כך
תאר לך שזה היה הפוך
אנחנו הסוסים נרוץ ובני האדם יהמרו..."