סוף הדרך.
מישה יושב לו על הכורסא, כוס חלב לידו במחזיק כוסות הזה שאשתו
קנתה לו.
"זהו. זה הסוף" מישה אומר בקול, מניף את הכוס בתנועה אופיינית
להרמת כוסית.
לוקח שלוק ויורק מיד החוצה. "מקולקל"
"תראה איזה בלאגן עשית! אתה בטח מצפה שאני ינקה אחריך?" אשתו
שמחה לא כל כך שמחה כרגע.
בת זונה מישה כמעט מתפרץ. בת זונה בת אלף זונות לא יכולה לפרגן
קצת את לא רואה שאני במשבר פה?

מביט אליה במבט שנאה כזה. שמחה מביאה מגבת מהמטבח זורקת על
מישה, "תנגב לפני שיבואו נמלים."
שומרת על פנים רגועות אבל מישה יודע. יודע שהיא סובלת בפנים.
מחשבות אלימות ממלאות את מישה, לשבור! להרוס! משהו! מישהו!
שמחה לא עוזרת "יא חתיכת חרא!
תראה איך אתה נראה! כמו לוזר מסכן ככה יושב פה בתחתונים לא זז
כבר יומיים. מה אתה מסתכל עלי ככה? איפה היית בלעדיי? הא?
איפה?"
קולה מתחיל לרעוד, היא בורחת לחדר שינה טורקת את הדלת.
"יא בת זונה! אני פה במשבר מרגיש חרא! ואת צריכה לבוא לעשות את
זה יותר גרוע? מי צריך אותך מי? לכי! וקחי איתך את הכלב המסריח
הזה!" מישה כבר לא שולט בעצמו.
הוא הרי מת על הכלב הזה. ריצ'רד הוא קרא לו, על שם האקס של
שמחה (רעיון גרוע, בדיעבד).
מישה כבר מתחיל לרעוד. רעידות כאלה. "את שומעת אל תצאי משם!"
מזהיר , לא כדאי שירצח אותה.
כמה שהוא כועס הוא עדיין זוכר שלא אהב את הכלא. למרות שהיה שם
רק יומיים. ועכשיו הוא כבר איבד שליטה.
כעסים עולים וצפים בתוכו. מתגלגל בזעם. שובר את הרהיטים. בום!
הטלוויזיה 34 אינצ' שלו. נזכר לרגע איזה קשה היה להעלות אותה
במדרגות, התעקש שלא יעזרו לו. איזה כבדה היא! ועכשיו, זרק אותה
כאילו היתה רק 21 אינצ'.
בום! המראה היפה שמול דלת הכניסה. שומע דרך רעשי ההתנפצות את
קולה של שמחה אומרת משהו.
"תישארי שמה!" שואג לעבר הדלת. מפיל כל מה שבדרכו, מגיע לכורסא
שבה ישב, מבט על המחזיק כוסות הזה.
- כדי שלא תתעייף לך היד - שמחה הזאת עם המתנות המתחשבות שלה.
אולי היא באמת אוהבת?
מישה עומד מול הכורסא. מתנשף ורועד. הורידים שלו מפמפמים בשצף.
גלים של אלימות שוטפים אותו.
להרוס! להרוס את המחזיק כוסות הזה. זה שלה! של הבת זונה הזאת.
שמחה בתוך החדר כבר הגיעה להחלטה. זהו! זה עכשיו או לעולם לא.
היא תיתן למישה הזדמנות אחרונה.
היא פותחת את הדלת, ורואה את מישה שם עומד מול הכורסא בוהה,
נראה כמו יצור מזוויע ממש.
"תכנסי בחזרה פנימה!" מישה כמעט קורע לעצמו את מיתרי הקול.
"תכנסי למה אני לא יודע מה אני יעשה לך. תכנסי!"
בתוך הראש של שמחה התגבשה כבר תוכנית. זהו. היא כבר בת 30
ומשהו, מאוחר מדי למצוא בעל חדש. זהו.
היא מכירה את מישה, היא יודעת באיזה מצב הוא נמצא. זהו. עכשיו
או לעולם לא, אם מישה באמת אוהב אותי, היא חושבת, הוא ירגע,
ונצליח להתגבר איכשהו.  היא לוקחת צעד קדימה.
מישה כבר בקושי רואה מרוב הדם שעולה לו לראש "מה את מטומטמת?
את רוצה למות?" מישה מרסק את המחזיק כוסות במכת אגרוף שלא היתה
מביישת אף וירטואוז קונג פואי. "זה היה בשבילך," שמחה אומרת
בקול החביב שלה, זה שהיא משתמשת בו אחרי שהם שוכבים.
היא ידעה שמישה אהב לשמוע אותה מדברת ככה. "מישה, תרגע." מישה
הצליח לרגע להבין שהוא הולך לרצוח את שמחה. פשוט לרצוח אותה.
בום! כפה לפנים שמחה עפה אחורה בחזרה לתוך החדר. מישה מתעשת
לרגע. עדיין מתנשף הוא בוהה בגופה היפה כשהיא מנסה לקום.
"שמחה! תסגרי את הדלת ותשארי שם!" מישה פונה להריסת שאר הסלון.
בום! הלכה לה פינת הישיבה היפה של שמחה.
שמחה לא מוותרת. זהו! אין אחר כך. זהו! עכשיו! היא קמה, צועדת
היישר לעבר מישה. "מישה, תרגע" מנסה לשוות לקולה
טון נעים, שלא ישים לב שהיא מתה מפחד.
אבל מישה שם לב, ודווקא זה מה שהציל את חייה באותו הרגע.
"שמחה, מה אני עושה? מה קורה פה?" מצליח לחזור לדעתו, "שמחה,
אני מצטער."
אנחת רווחה, שמחה ומישה מביטים זה בזו. מביטים סביב, הלך כל
הבית. "זהו נרגעת?" שמחה ממהרת קדימה. יש הרי הרבה מה לעשות,
לסדר,לנקות, ללכת לקנות טלוויזיה חדשה, סלון חדש. "יאללה בוא
נתחיל לנקות."
זורקת עליו את המגבת.
זה הדבר האחרון שהיא עשתה.