בשנה הראשונה חלקנו עניין משותף ביסודות הקבלה ומקור החסידות.
עניין שהחל כאקדמי טהור והתקדם לניסיונות אישיים. ה"בית" עודד
תחביבים והתפתחות בהם, כך שקיבלנו תמיכה בכל הקשור לידע שרצינו
לצבור על הנושא. גבי חקר את נושא הנשמה והאור הישר הקבלי, שואף
להתמלא באותה אנרגיית חוכמה ורוח שמתקבלת רק לאחר שאתה מצליח
לדחות מעליך את הכמיהה אליה. ואני חזרתי לחלומותיי בצורה שפויה
ומותרת בחקר פשרם. החזרתי לעצמי את השליטה בהם על ידי שיתוף עם
אחרים (רק בהסכמה, כמובן), יזום חלומות נבואה, הטבת חלומות
רעים (מעין "תיקון" בזמן אמת) ומתן פורקן לתת מודע על ידי
מדיטציה טרום חלימה. יחד נחשפנו לעוצמה השוכנת בצירופי האותיות
ובעזרתן הצלחנו להשתחרר מהמציאות הנשלטת על ידי חמשת החושים,
לעבר מסגרות עליונות בהן ניתן להעפיל על כל זמן מקום ותנועה,
להתמלא באור ולשלוט במציאות.
התעסקות זו בחלומותיי שוב לא הניחה לי לעבור את שלב אורה שלוש
כל אותה שנה, שכן זה בא ממקום אגואיסטי מדי. גבי, לעומת זאת,
הגיע לאור שש (אפילו בתהליך הגמילה שלו הצטיין), מותיר אותי
מעריצה מאחור. ההתעסקות שלנו בקבלה חיזקה אותו. הוא הניח
להתמכרות החומרית. אני חוששת שהיה זה כוחו שלו בלבד שסייע לי
לעבור לשלב הרביעי, שורה עלי ובתוכי כל עת שביקשתי אותו.
המגע המיני הפיסי היה אסור עלינו (כל עוד לא הגעתי לאורה
ארבע), אך האינטימיות שמצאנו "בתחביב" שלנו התפתחה מעצמה ודרשה
פורקן. וזה הגיע, תחילה במדיטציות משותפות בהן הרוח סערה אחת
בשנייה, אחר כך בחלומות יזומים בהן הנשמה אישרה באורה את האושר
שיתלווה למגע, ולבסוף במגע גשמי של הנפש והגוף באותן אורגזמות
מדיטטיביות. והוא לא ברח. תמיד רצה עוד.
זה הביא לשלב אורה ארבע ולשליטה בהתמכרויות שלי. יתכן שזו
התמכרות מסוג אחר, שינוי השם "אלון" ל"גבריאל". כל שם מותר -
כאוות נפש כל אדם, שכן נשמתי ידעה את שלו והן רצו האחת בשנייה
כדי להיות שלמות ולקבל את התיקון האחרון שלהן ולא על מנת לברוח
לשיא נוסף מלאכותי.
"היכולות" שלנו היו סיפור אחר בפני עצמו. אמנם לקח לנו רק חמש
שנים להגיע למה שרבנים כדוגמת הבעש"ט הגיעו רק בערוב ימיהם,
אולם אנרגיית האור הפנימית בנו הייתה גדולה עוד מילדות(למרות
האמונה כי כל אדם יכול להתמלא באותה אנרגיית כוח, נדמה כי לא
כל גוף נוצר ככלי קיבול בעל נפח זהה). עוצמתה אף עלתה אלפי
מונים כשלמדנו יחד וחלקנו בה.
בשנה החמישית לשהייתנו ב"בית" קיבלנו הסמכה להדרכה כאור ואורה
ראשונים. גבי חבר לרבנים מקובלים, למד ולימד. אני למדתי דרכו,
זוחלת בכוונה לעבר היכולות שחיינו הרוחניים העניקו לנו. היו רק
שלושה גבולות שקבענו והקפדנו לא לחצות: להתעצם רק כל עוד זה
מקדש נתינה, לשמור על האיחוד שיצרנו ולהצניע את דרך הקבלה
בחיינו.
החלום המשותף האחרון שלנו ייסד את הבסיס לחינוכם של בנינו
העתידים להיוולד. בני, הבכור, סנוור אותנו באורו, מיידע אותנו
כי הוא זה שהביא לאיחודנו. ואדם, נגה חלושות והודיע כי לא
ירקיע לשחקי הרוח אלא ייתן מעצמו ברמת הגשמי, יעבוד את האדמה..
גבי טען שהם עשויים להיות תיקון לשני אחים אחרים, אך ביטלתי
אותו בתואנה כי טענה זו גובלת בשיגעון גדלות.
נשמרנו מלחשוף בפני בני את כוחותינו בעולם הרוח. ידענו שנינו
כי אורו שלו עצום ויוכל להגיע אליו בכוחות עצמו אם נפשו תאפשר
לו להתעלות, אולם חשיפה מוקדמת מדי ולא נכונה לעולם הזוהר תפגע
בו. תפגע בנו. הייתה זאת הטבת חלומות שניסינו ליישם בהדחקת
עולם הרוח מחיינו באותה עת, אולם טעינו בדרכנו, ועתידים היינו
לשאת בתוצאות.
- "גבי."
- "צ'ר?"
- "הוא חוזר." הוא הרים אליי את עיניו מספרו והחוויר למראי
המבועת. בני עזב אותנו בגיל 16, כשבערב של סיאנס אחד גילה את
כוחו ביחד עם סודנו מפניו. הדיבוק שהייתה אימי נכנס בגוף
שותפתו לסיאנס, מוצאת דרך להגשים אותה נבואת חורבן שצרחה אליי
בשלהי כל ריב: 'חכי שיהיו לך ילדים, הם יכאיבו לך יותר ממה שאת
מכאיבה לי, ואז נראה אותך בוכה. כשאני אמות וגם הילדים שלך
ישאירו אותך לבד, את תבכי...' התוצאה החיובית היחידה של אותו
סיאנס הייתה שעל ידי ההתקשרות לבני, אימי זכתה לתיקון שלה
והשתחררה מעולמנו הגשמי לטובת מנוחת עולם.
פעם אחת חציתי את הגבולות שהגדרנו גבי ואני בתחילת דרכינו.
הפעם הזאת השאירה בפני בני צוהר גלוי אלי, כזה שאהבתי לא רצתה
לסגור בפניו: חלום יזום ביום בו עזב, חלום בו חקר אותי למקור
העוצמה וסולק על ידי לגלות של חיפושים. בני הבטיח שלעולם לא
יפגע בנו, אך ידעתי, שנינו ידענו, שזה לא יהיה כך. ככה זה
בחלומות, אין מבטים מלאי משמעות, אין הצהרות בקול, יש רק ידיעה
ברורה וחדה שמנקרת בראשך בקצב רעידות העין.
- "לעזאזל, צ'רלי, עברת גבול." הוא הניח ידו על שלי, נפשו לא
יודעת מה מקור האימה בפניי, אך נשמתו מבינה. "אני הולך לבדוק
את זה, צ'רלי."
- "לא, גבי, הבטחנו."
- "תראי אותך, אפילו הקול שלך לא יציב. אנחנו צריכים עזרה."
- "הבטחנו." התעקשתי.
- "זה רק יעזור."
- "יש לנו עוד ילד, גבי, זוכר אותו? את חסר הכוחות שלנו?"
- "אדם לא צריך לדעת מזה."
- "אם לא תנסה הוא לא ידע." קבעתי חד משמעית והוא נאנח
בעייפות.
- "אני..." רוח חמה נשבה עלינו פתאום בעוצמה, מעיפה את הכוסות
שנחו על מדרגות המרפסת בה ישבנו. שעטות סוסים החרישו את
אוזניי, וענן סמיך של אבק וחול כיסה אותי אל חוסר ההכרה שאפף
אותי.
עוד לפני שפקחתי את עיניי ראיתי אותי ואת מקומי. היו אלו שלוש
מזבחות אבן באמצע מדבר אינסופי, נראו כקברי אבן ישנים יותר
מאשר המזבח שידעתי שהיו. שיערי חלק וארוך (מעולם לא היה כה
ארוך..) מלטף את החול הרך. ידיי ורגליי קשורות ללולאות ברזל על
מזבח. מולי מזבח אבן נוסף, בגדיו של גבי מונחים עליו (כאילו
חיכו להתמלא בגופו) ומאחורינו בגדיו של בן מחכים גם הם לגופו.
- "אמא." קראה אלי רוחו של בן, משרה בי את הידיעה כי זהו אינו
חלום אך אין הוא מצוי במימד הגשמי איתי.
- "בן, שחרר אותי.." ביקשתי, מסביב אני רואה כוהנים בגלימות
בצבע החול - צאן מרעיתו של בני - מזמזמים תפילה.
- "לא יכול, אמא."
-
"צ'רלי?!" קרא אלי מרחוק קולו של גבי ונדרכתי במקומי.
ניסיתי להדחיק את האימה שאחזה בי, משתקת את יכולתי להתעלות
מעבר ולהגיע אל נשמתו המחפשת של גבריאל, אך ללא הועיל. בן חיכה
לניסיון מגושם שלי לתקשר עם גבי, כדי שיוכל לאתרו ולהביאו גם
לכאן. ההארות הכו בי ברצף, גורמות לגופי להתעוות בכאב בכבליו:
בני שלי יקריב אותנו על מנת לקבל את כוחותינו ולחזק את השחור
שבו. ירצח את אביו ואימו במו ידיו. ישאב מתוכנו את אורנו, יכבה
אותו בחשכתו...
- "אל תהיי כל כך דרמטית, אמא, זה רק יעזור לך לעבור לגלגול
הבא מהר יותר." התערב בן, ובאופן מפתיע עורר בי קור רוח. עצמתי
עיניי, לוחשת באדיקות קריאת שמע. כעת יכולתי לראות את בן, כחור
שחור בריק חסר צבע, אך עדיין לא ברמה גבוהה. לא ברמה בה חיכה
לי גבי.
חייכתי אליו באהבה מהולה בהקלה על כך שלא איתר עדיין את גבי,
והנחתי אותו מאחור, גופי לא חש עוד באבן עליה נח.
- "גבריאל."
- "איפה את?"
- "אני עם בן."
- "אני לא רואה אותו. שלחי לי את ידך."
- "לא."
- "לכל הרוחות, צ'רלי, שלחי לי יד!"
- "תשמור על אדם." נפרדתי ממנו לשלום בבקשתי התקיפה וירדתי
לעבר בן, נחושה בדעתי להילחם באופל בעיניו.
- "אמא, את יודעת שאני אוהב אותך." מילותיו הריקות צרבו את
נשמתי שיצרה אותו באהבתה.
- "אני אוהבת אותך, בן." עניתי לו בקולי הגשמי, משקיעה בו לרגע
את מלואי, ולאחר חוזרת למנטרת שמות על מנת להגיע למדיטציה
עמוקה. מרגע שאגרתי די כוח ומיקוד הרמתי ידיי ורגליי ביחד,
קורעת מעליי את הכבלים. הכוהנים מסביבי שותקו באימה, וניתן לי
רגע בזמן לברוח. רצתי כל עוד נפשי בי במדבר ללא קצה נראה.
- "אמא!" קולו הכועס של בן גרם לאוזניי לדמם, ומוחי חישב
להתפוצץ. הוא העביר אותי בכוחותיו לבית ילדותי, שם חיכה לי
גופו. אימה מילאה אותי:
כוחותיו עצומים משל גבי ושלי גם יחד.
גבי ואני מעולם לא הצלחנו להעתיק גוף למקום אחר.
עמדתי במקומי, במרפסת בדירה שבקומה השנייה, נאחזת בשארית
כוחותיי בקורה כדי שלא אפול, בן מולי, עיניו תהום שחורה מגחכת
בביטחון. הוא הביא אותי לכאן כי ידע שבבית אימי תמיד הייתי
חלשה - חלשה מאהבתה שחנקה אותי, מאכזבתו של אבי, ממחלותיהם
שתלו בי, מטעויותיי שמעולם לא שכחו, מכאבם שנשאו עד מותם.
פחדיי גואים ומכסים אותי באוויר סמיך המקשה על נשימתי ועל
תנועותיי.
ראשי נע מעצמו בחוסר אמון,
כמה שפל אתה בן, אך שפלותך תאיר
אותי - ואורי יעפיל על חשיכתך.
חייכתי חצי חיוך, משכנעת בכוחי יותר את עצמי מאשר אותו,
ואחיזתי בקורה נתנה לי תנופה לזנק מעליה אל הדשא. אני מתייצבת
על הדשא, לא מעיזה לשלוח מבטי למעלה, ופותחת מיד בריצה בהולה
לעבר מגרש החול הנטוש מול ביתי. האנשים ברחוב, אותם שכנים שהיו
לי בילדותי, מזהים אותי גם בגילי ומנופפים אלי לשלום.
דומה כי אינם רואים את מצוקתי, אפילו לא רואים כי ריצתי מהירה
מכדי להיות ריצת אנוש. אני מביטה לאחור, בן קפץ גם הוא אך
מתמהמה על הדשא, אוגר כוחותיו. אני חולפת על פני רכב בצומת
שמול הבית, ודומה כי הנהג (בניגוד לתושבי הרחוב) מאתר את האימה
בפניי ובולם חדות. שני רכבים נמעכים מאחוריו, ובן מדלג מעליהם.
אני חוצה את המגרש, עוד רגע מגיעה לרחוב הראשי ההומה, כשלפתע
האוויר מסביבי משתנה.
נוכחותו של בן נעלמה. אני נעצרת,
מתנשפת, חזי כואב מהמאמץ, דם הולם ברקותיי ואני לא מצליחה
לחשוב בבהירות. לאן נעלמת, בן? האם הובסת? כל כך מהר? לא
יתכן... לא יתכן!! האוויר מסמיך מאימה בשנית ואני מתיישרת,
עוצמת עיניי בבהלה לא מאורגנת.
- "גבריאל! גבריאל!"
- "צ'רלי?"
- "הוא בא אליכם."
- "אני.. מה לעשות?"
- "אני לא יודעת, גבריאל, משהו."
- "אמתין לכם." גבי ניתק עצמו ממני, קולו בוטח ורגוע, אנטיתזה
צורמת להיסטריה שתקפה אותי. חולשתי לא שכנה עוד בבית הוריי,
אלא ביקיריי: גבי בן ואדם.
מיהרתי ל"בית". כשהגעתי לא חשתי שוב בבן, הוא לא היה שם. גבי
קידם את פניי, מניח לי לרעוד בזרועותיו. אימה, אהבה וכאב
התערבבו אחד בשני, שולטים בגופי, לא מניחים לי לראות דבר מבעד
לדמעותיי.
הוא מוביל אותי לחדר מבודד, מחכה עד שאירגע.
- "הוא לא כאן." גבי מאשר את שחשתי.
- "הוא יבוא, גבי, הוא..." קולי נחנק, לא מסוגל להגות בקול את
הפחד הגדול מכולם.
- "צ'רלי..."
- "לא!" קטעתי את דבריו, יודעת מה ירצה לומר, יודעת מה בליבו
ומסרבת לקבל. הוא שתק, מחכה שהפחד ירפה מאחיזתו בי ויניח לקול
הבריאה להישמע. "איזה מן תיקון זה?" נשברתי שוב ודמעותיי פרצו
מעיניי, גוש נתקע בגרוני.
- "לא לנו לפקפק באור השלם." התבוסה בקולו הקשיחה אותי.
- "אף אחד לא יועלה כאן על שום מזבח!" הגוש בגרוני הופך את
קריאתי ללחישה שבורה.
- "צ'רלי, אני רוצה שתקשיבי לי." אמר וחיכה עד שבאמת אקשיב,
"זה אנחנו. אנחנו שנכנסנו לעולמות אליהם לא הוזמנו, אנחנו
שגילינו את עץ הדעת. צ'רלי, אלו הם בנינו."
- "גבי.." התחלתי אך לא ידעתי איך להמשיך. ההיגיון בדבריו שיתק
בי כל מחשבה. בתמימותי האמנתי כי אם אדחיק בנחישות - את התיקון
שבניי היו - רק את זה, המציאות לא תכה בי עימו.
- "את יודעת מה זה אומר, אהובתי." קולו היה רך ומפייס. הרמתי
עיניים חלשות ונזקקות אליו, תן לי מכוחך, יקירי, נשמתי. "הניחי
להם לתקן." אמר בביטחון מלא בדבריו.
לא את הכוח הזה חיפשתי.
- "מה עם התיקון שלנו, גבי?" הרעיון הזה האיר לפתע את ראשי,
מגיע מאותם עולמות שגנבנו, כאילו אומר שחטאנו לא היה כה נורא.
- "מה?"
- "מה איתנו? אין חוק שאומר שאנחנו ובנינו מתקנים את אותה
משפחה אכולת חטאים, גבי, לא?"
- "אני..."
- "בני הפגיש בינינו אולי, אבל יש לנו גם הקיום העצמאי שלנו,
לא?"
- "את מתכוונת ש..."
- "בדיוק, גבי, מה התיקון שלנו?"
- "חשבתי תמיד שזה קשור ב"בית"."
- "אם זה היה קשור ב"בית" לא היינו צריכים להתעסק עם האור,
גבי, לא היינו זקוקים לתיקון ברמה כזאת." התלהבתי מהתקווה
החדשה שרעיון זה הפיח בי ונדמה היה כי אני מצליחה לסחוף עימי
גם את גבריאל שלי.
- "צ'רלי, את בטוחה שהתערבות שלנו לא תהיה רק בשביל לקבל?"
- "לא, אבל... אבל אין לנו ברירה. בן רוצה אותנו, לא את אדם."
זאת הייתה האמת.
- "אורה הראשונה! יש לך עבודה לעשות!" איילת פרצה לחדר ונזפה
בי. היה זה בוקר שבת ונכנסנו למשמרת.
- "איילת, לא עכשיו..."
- "לא, גבי, זה בסדר." ליטפתי את פניו, מרגיעה אותו, "יהיה
בסדר, נשמתי, יהיה בסדר."
- "לחפש שמות בפרשת השבוע?" שאל והניח לחצי חיוך להבליח.
- "אולי נסתפק הפעם בשמות של ההורים?" חיינו היו מלאים רוחניות
תנכית גם כך.
- "יצחק ושמואל?" שאל מזועזע.
- "גבי." היה כל שהייתי צריכה לומר כדי לזכות לחיוך הבנה ממנו.
יהיה בסדר.
הוא הנהן והניח לי לסייע לאיילת. נוכחות בן התרחקה מאיתנו
וכעת, משהחלטנו להתערב, לא היה עוד מה לעשות מלבד להמתין
לשובו.
עוד באותו ערב נוכחותו הכתה בי שוב, מאיימת וחזקה כמקודם.
איילת ואני נחנו על שטיח בכניסה לחדרה של חברה חדשה ב"בית",
מחכות שצרחות התסכול יירגעו מעצמן. נמתחתי ואיילת הביטה בי
בציפייה להסבר.
- "אני חייבת ללכת רגע." ביקשתי קבלה ללא הסבר והיא נתנה אותה
בצורת הנהון פוטר. מיהרתי דרך מסדרון שלב ראשון, נעצרת רגע
בפתח חדרו של החבר של גבי.
גבי הביט בי קפוא מאימה. חייכתי אליו עם כל הביטחון שהוא נתן
בי, מתחזקת גם עבורו. כך הייתי תמיד, חלשה רק עד שמגיע אדם חלש
ממני...
אדם..
הליכתי המהירה הפכה לריצה, עוברת בין אגפי ה"בית" בדרכי
לחדרו.
- "אדם?" פרצתי לחדרו, פחדיי משכיחים ממני כל נימוס אלמנטרי.
- "צ'רלי.. אדם.." קפץ ממקומו שותפו של אדם בבהלה. החזרתי
לעצמי את נשימתי ואילצתי חיוך על פניי.
חיפשתי את אדם בעיניי, יודעת כי בן קרוב.
- "היי, אמא." ליבי שקע באימה, קולו של בן מאחורי, ואדם מציץ
מהמקלחת.
- "גם אני כאן." הרגיע גבי בראשי. נפניתי לבן, נחושה להתערב.
שום גלגול מתקן לאחים ושום נעליים, הילדים שלנו יהיו גשמיים
להחריד ודי. אדם יצא מהמקלחת, מופתע לראות את הזר שהיה אחיו
בכניסה לחדרו.
- "זה הסוף, בני." הצהרתי ולרגע נדמה היה שהוא יודע זאת. כנראה
שדמיינתי זאת, כי החדר החשיך באחת, עיניו של בן בוערות באותו
שחור.
- "ההתחלה שלי." גיחך, והטון המתנשא רק חיזק אותי.
- "אתה לא מעריך אותי מספיק, ילד." הרגשתי צורך להתעמת, למרות
שבטח בחרתי ברגע הכי גרוע לכך.
- "אני קורא אותך, אמא'לה, כמו ספר פתוח."
- "רק חבל שאתה תקוע על הפרק הראשון, בן." חייכתי ממרום שנותיי
וניסיוני. עצמתי עיניי, מושיטה ידיי לגבריאל, המלאך שלי, פותחת
דרכו ערוץ לאנרגיות האור.
- "מה..." מלמלו שני בניי. גבי הדהד תפילה שנבחרה בקפידה
בראשי, בעוד אני הוגה קודם בראשי ואז בקול רם את שמותיהם
החדשים של בניי.
- "שי ו..."
-
"צח." תרם אביהם.
- "וצח." שוב ושוב. שם חדש - גורל חדש. עד שהחשיכה תרפה. מנטרה
חוזרת מתנגנת בקצב תפילת אביהם. העולם אור וכבה. צלצול חד מילא
את ראשי, משתק כל מציאות אחרת מלבדו.
אני פוקחת עיניי, כבר בוקר.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.