הדיכאון שוב הגיע, ועוטף אותי כל יום מחדש.
החיים השמחים לפתע, נראו הם כחיים ריקניים.
האהבה שאותה אני מחפש, אינה מחפשת אותי.
העצבות הזאת שמנסה אני להיפטר ממנה, אינה הולכת ממני.
הכאב שתמיד ישאר בלב, אינו לרגע קט מצטמק.
ואני כמו שתמיד הייתי טל טמפיה המתאבד, חוזר להתאבד שוב.
אילו הם החיים, גלגל של אכזבות ואהבות.
וכנראה שעכשיו, הגלגל הזה נפל על הצד הלא נכון.

אני חושב שאני לא אהיה חסר לעולם, כי אין אף אחד בעולם שמעריך
אותי, כמו שאני מעריך אותו.

אני בסך הכל ילד ממוצע בן 16 שיש לו מחשבות אובדניות.
הרי בין כה וכה נצטרך למות לא?

אני לא מפחד מהמוות, אני יותר מפחד מהחיים עצמם.

הדיכאון שוב הגיע, הדיכאון שוב הגיע.