אני כותבת את זה לך, למרות שבחיים לא תדע את זה.

אני פשוט לא מבינה איך דבר כזה קורה.
כשהכרתי אותך, נראת לי מסתורי, מהמם, מוכשר ורגיש, בגלל זה גם
רציתי שנכיר, שנכיר באמת, אז פנים מול פנים זה היה לי קשה, אבל
בסוף דיברנו, והיה משהו מיוחד, ככה חשבתי, ככה הרגשתי, אבל
כנראה שטעיתי. גם כשקרה כל מה שקרה, לא הכרתי אותך באמת, לא
ידעתי מי אתה, מה אתה אוהב, מה לא, מה חשוב לך ומה פחות, רק
ידעתי שאני נמשכת אליך בצורה שבחיים לא נמשכתי לאף אחד, ואפילו
היום כשכל כך קשה לי להסתכל עליך, אני עדיין נמשכת אליך, ורוצה
שתהיה לצידי כשקר.

אחרי 3 ימים נפלאים מבחינתי, הלכת... פשוט הלכת... לא יודעת
למה, אבל לא יצרת קשר בכלל, וכשאני ניסיתי לדבר איתך, היית
אדיש וקר, וזה כאב.

אז, לא ניסיתי יותר וקיוויתי לא לשמוע ממך או לראות אותך
לעולם.

כ-60 יום אחרי, פתאום נזכרת בי, אין לי מושג למה ומה קרה, אבל
פתאום דיברת איתי, ואמרת שאתה מצטער, שהיית צריך להתנהג אחרת,
ושאתה רוצה להיפגש, אבל אני באמת לא רציתי, לא יכולתי, פחדתי.
אז סירבתי, יכול להיות שנפגעת, אולי פשוט לא הבנת, פחדתי
להיפגע יותר, פחדתי להיכנס לדיכאון שקשה לצאת ממנו, פחדתי שאתה
תקח את זה כמובן מאליו, שכל פעם שתרצה, אני פשוט אהיה שם
בשבילך, אז סירבתי, רציתי, אבל סירבתי.

ואז, לפני חודש ראיתי אותך שוב, והיה לי קשה, אבל לא אמרתי
שלום, וגם אתה לא טרחת לבוא להגיד, לשאול לשלומי, לראות מה
איתי, ונכון, אני לא אמרתי ברגע הראשון, אבל בסופו של דבר
העזתי כי הרגשתי כל כך רע וכל כך תינוקית שפשוט אמרתי שלום,
אבל אתה, התעלמת, או לא שמעת, זה לא משנה, פשוט לא הגבת.

עכשיו אני מבינה, או לפחות חושבת ככה, שמה שכאב לא היה הלב, או
משהו דומה, מה שהרגשתי לא הייתה אהבה, רק תשוקה חולפת. מה שכאב
היה האגו, אתה פגעת לי באגו.

הנה כמה דברים שכדאי שתדע:
אני לא קלה להשגה.
אני צריכה תשומת לב.
אני רגישה ונפגעת מהר.
וכשאני אוהבת, זה עד הסוף.

נ.ב.
לא כל הבנות אוהבות שמתייחסים אליהן כמו לזבל!