כשנכנסתי לאותה דירה קטנה וירוקה, הדבר הראשון שהגיח מולי
בחוצפה היה הנוף המדהים שאליו נשקפה הדירה. הדבר השני שהגיח
מולי, בחוצפה לא פחותה, היתה בחורה ג'ינג'ית ואטרקטיבית
להפליא.
לאחר היכרות קצרה התקבלתי כשותף שני לאותה הדירה ולאחר
כשבועיים אני ומיכל התחלנו לצאת.
באחד מהימים הראשונים של הקשר שלנו, לאחר סקס מטורף וג'ינגי
להפליא, רכנה עלי מיכל והפטירה במבע רציני:
"אין לך מושג למה אתה נכנס...".
"זה בסדר, חמודה, היתה לי כבר ג'נג'ית, אם לזה את מתכוונת?"
אמרתי, מנסה להימלט מקו האש של עיניה הירוקות.
"הדירה הזו מקוללת, כל זוג שנכנס אליה, בסופו של דבר, נפרד",
אמרה מיכל.
גיחכתי קלות, "נו, אז מה? מה את רוצה להגיד בזה?".
"גיא, אני ממש לא צוחקת" אמרה לי מיכל בתוכחה, שערה האדום מלטף
את פניי קלות, "נראה לי שאנחנו הופכים להיות זוג, והאמת, כיף
לי איתך, אבל רק שתדע, אנחנו חייבים לעבוד דירה אם אנחנו רוצים
להישאר ביחד... הדירה הזו מקוללת, לא רציתי לספר לך כשנכנסת
לדירה כי רציתי שתיקח אותה, אבל לא ציפיתי שייווצר בינינו כזה
קשר כל כך מהר ועכשיו שנוצר... אני קצת חוששת..."
מיכל עברה למצב ישיבה וכיסתה את עצמה בשמיכה החורפית.
"אתה יודע מה, בוא אני אספר לך את כל הסיפור ואז תבין יותר.
נכנסתי לדירה הזו לפני כשנה עם חבר שלי. אני זוכרת את הדייר
שהשכיר לנו את הדירה. קראו לו אבי, היתה לי הרגשה שהוא הסתכל
עלי ועל החבר שלי ברחמים, כשאמרנו לו, ביום מסירת המפתחות,
שאנחנו מתחתנים בעוד חצי שנה. אני זוכרת שהוא אמר לנו אז,
שחברה שלו, שאיתה עמד להתחתן לפני כשנתיים כשהם נכנסו לדירה,
מתחתנת בשבוע הבא עם החבר הכי טוב שלו ואז הוא גם הזכיר את
הקללה. ברור שלא האמנו לו.
מה שמצחיק כאן הוא שאני ואודי, לאחר שבוע בערך, כשהגענו לפריקת
הארגז האחרון, ניפצנו לרסיסים את הסרוויס החדש שאודי קיבל
מהעבודה, אחד על השניה. לאחר יומיים התנפץ לו, בעקבות הסרוויס,
גם הקשר בינינו שנמשך חמש שנים.
לאחר חודש של דיפרסיה, בשביל לעשות משהו,  התחלתי לעשות
ניקיונות בבית וכשהגעתי למחסן גיליתי שם עשרות מסמכים ומכתבים
של כל מיני דיירים קודמים. לא קראתי מהם יותר מידי אבל באופן
מפתיע כמעט כל המסמכים שם היו קשורים לגירושין והמכתבים האחרים
שלחו מסר ברור של בדידות וגעגועים בעקבות הפרידות, בקיצור, על
הבית יש קללה ואנחנו חייבים לשכור דירה אחרת".
הסתכלתי על מיכל בציניות מבט ציני , "את בטוחה שאת לומדת
בטכניון, לא, כי האמונות האלו מתאימות יותר למישהו שלומד אחד
ממדעי הדשא באוניברסיטה. בכל מקרה, חייכתי אליה בערמומיות, אם
את אומרת שניפרד, אז לפחות בואי ננצל את הזמן כמו שצריך..."
ואז נגררנו לעוד סיבוב אלוהי במיטה.
את האמת, היא צדקה. היחסים בינינו החזיקו ארבעה חודשים ואז
היתה טריקת דלת אימתנית, שבה הבהירה מיכל שהספיקו לה בהחלט
פעמיים, ושהיא יותר לא תחזור אל אותה הדירה לעולמים.
נשארתי לבד, מתחיל להאמין שאולי באמת קיימת קללה על הדירה.
באחד הימים הזמנתי את דינה, ידידתי משכבר הימים, לקפה ועוגיות.
דינה, בין שאר כל עיסוקיה, למדה קצת פוונג שווי. לאחר שהראתי
לה את הדירה היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה במסתוריות: "גיא,
אני מציעה לך לעזוב את הדירה הזו כמה שיותר מהר".
הסתכלתי עליה במבט משתומם, הרי לא סיפרתי לה שום דבר. היא
המשיכה בקול כאילו לא שלה, "לפני זמן רב היתה בדירה הזו אהבה
מאוד גדולה שהתפרקה, אני מרגישה את זה... אומרים שכשרגש חזק
מאוד נמצא בבית, הוא נספג בקירות ומשפיע על כל שאר דיירי
הדירה. זה כאילו שהדירה מקוללת וכל הזוגות שיגורו כאן יושפעו
מזה".
סיפרתי לה על מה שמיכל סיפרה לי ועל מה שקרה בינינו. אמרתי לה
שמצד אחד אני משוגע על הדירה הזו אבל מצד שני אני גם רוצה
מערכת יחסים ואז היא אמרה לי " תשמע, גיא, רק דבר אחד יכול
לשבור את הקללה, אהבה אמיתית שתשרוד לאורך כל הריבים שתיצור
הדירה הזו, רק כך תישבר הקללה".
דינה עזבה את הדירה ואני, כשהבנתי סופית, ששום קשר לא יחזיק
כאן יותר מידי מעמד, הודעתי לבעל הבית שאני עוזב.
בסוף הדירה הושכרה לזוג ממש חמוד, אלירן ושירה. הם נכנסו לדירה
מחובקים,  ההתלהבות שלהם מהדירה הרקיעה שחקים גם לאחר שהזכרתי
בחצי פה את הקללה שרובצת על הבית.
במשך הזמן עברתי לגור בכל מיני דירות וגם מצאתי את בת-זוגתי
לחיים, אבל המחשבות על הדירה המקוללת לא הרפו ממני. מידי פעם
ניסיתי ליצור קשר עם שירה ואלירן, לגשש, לראות מה קורה? האם הם
הצליחו לשרוד את הקללה? אבל הקשר נותק ונותרתי בסוף לבד מלא
סימני שאלה לגבי הישרדותה של הקללה.
בפעם האחרונה שעברתי ברחוב היה נדמה לי ששמעתי צעקות מחלון
הדירה ולאחר מכן את טריקת הדלת הראשית המפיחה בקללה כל פעם רוח
חיים מחדש, אבל אולי רק היה נדמה לי...