זוג עכברים לבנים צווחו בשמחה ופיזזו בתוך עולם המתכת המרובע
שלהם. את הלילה הזה הם יעברו בשלום כנראה. תוכי ירוק הפסיק
לסרק את נוצותיו ובהה בזלזול באדון המנמנם, שלום, שלום רבותיי,
היכנסו בבקשה!
המכשף ניער מעליו את עכביש-השינה שאיים לעטוף אותו בקוריו
החשאיים. ראשו, גולגולת חכמה עם זקן של שלג, סבב על צירו
לכיוון הציפור המאוסה. התוכי נאלם.
למעבדה נכנס בורסי, משרתו הנאמן, גוש-אדם כפוף ומעוך, שיעשה
כמעט הכל למען אדוניו.
מה העניין, בורסי? המשפט יצא מפיו ברעד צרוד.
איש רע למטה אדוני. דופק דלת חזק. רוצה להרוג עוג ודוג. . .
מי זה?
רע מאוד. . . רע מאוד זה . . .
איך קוראים לו?
לא יודע.
בורסי, פעם הבאה תברר שם. עכשיו בוא נרד למטה.
המכשף התנהל בכבדות לעבר המדרגות האכזריות, שנבנו מראש כדי
לענות אותו בימיו האחרונים. בורסי הציע לו עזרה לרדת למטה, אבל
הגאווה העקשנית סירבה. הוא ירד עד למטה בכוחות עצמו: חמש
קומות. חמש קומות הוא ירד בעצמו. בפעם השנייה כבר באותו ערב!
תוק, תוק, תוק. . .
רגע אחד. . . צעק המכשף בקושי, אני כבר מגיע.
ערף טוף אדוני המכשף. קול עמום כמו הד מתכתי במבטא משונה -
מזרחי אולי?
מי אתה?
אני הלורט גונדרק תורטורה, לשירותך אדוני המכשף.
מה רצונך?
לדבר עם אטוני המכשף.
אני עסוק עכשיו - תבוא אולי בפעם אחרת. המכשף הפנה מבט החלטי
לעבר הדלת המשוריינת ופנה לחזור לעבודתו. בורסי חיקה אותו -
ויצאה לו עווית מרתקת. משהו שדומה למבט של כלב זאב מחונך.
שניהם חזרו ועלו במדרגות המייגעות.
תוכל להקדיש לי שעה קלה מזמנך היקר, אטוני המכשף, או שמא אפוא
מאוחר יותר? המבטא המזרחי העמום התחדד והפך למשהו ברור, חד
וקצר-טווח יותר.
מערכת הנשימה של המכשף הזקן נכנסה להלם רגעי והפסיקה את
עבודתה. מולו ניצב מי שכינה את עצמו הלורד גומפרדינק או משהו
כזה. הוא היה גבר אפל ומסתורי, לבוש למשעי בחליפה בצבע הלילה.
על פניו המסותתות כבידי פסל אמן צף ועלה חיוך מרגיז. בידיו היו
מטה עץ מפותל ותיק יד שחור.
איך לעזאזל נכנסת למגדל שלי? מה אתה עושה פה?
החיוך פינה את מקומו להסבר בלתי משכנע, שתכנו אינו רלוונטי.
האדון המכשף נאלץ לארח את הלורד באולם הכניסה המפואר שלו.
נשאלה השאלה המתבקשת לגבי רצונו של האורח.
שום דפר מיוחט, נענה המכשף, רק לשוחח אתך מעט.
אם כך הבה נשב.
עד השלב הזה של השיחה הספיק האורח לסקור ברפרוף את אולם הכניסה
המרתק של המכשף הזקן. אם תרצו, היה שם ראשו המפוחלץ של פיל מת,
או אפילו אח ענקי אשר מעליו תלויות שתי חרבות עתיקות, האחת
סימיטאר יפהפייה והשנייה חרב רחבה - שתיהן ראויות למעמד
התלייה. ואולי הייתה שם נברשת זכוכית עם אלף נרות דולקים
שהטילו אור יקרות על פינת ישיבה נינוחה. או שמא הייתה זו מנורת
שמן צהובה, שהתנדנדה ברוח?
הלורד גונדרק תורטורה הניח את ישבנו על כורסה מול מארחו הישיש,
שרעד לא מקור, וגם לא מזקנה. השאלה הבאה המתבקשת (לאחר ה'מה
תשתה? אולי גם עוגה?') הייתה בקשר לנושא השיחה שלהם. אחרת היו
יכולים השניים לשבת ולדבר על הא ועל דא ולהיסחף אל תוך הלילה
ברוח שטות מזרחית.
רציתי לטבר אתך על שלושת האוחים שעזבו לפני שעה קלה.
תשובה צפויה בהחלט, אם יתחשב המארח בתזמון המדויק. איזה
אורחים?
ספתא שלי, ושתי חפרות שלה. נו אינך זוכה? באמת --- מבטא גרני!
זהו-זה. המכשף זיהה את הטון האופייני.
על מה אתה מדבר?
נו אינך זוכה? מי בא אצלך למקטל לא מזמן? הלא היו אלה שלוש
נשים זקנות ותמימות - האחת ספתא נחמטה - גפרת תורטורה, יה?
מה פתאום? על מה הוא מטבר? לא היה ולא נפרא, יה? האורחים
היחידים שהיו כאן הלילה היו שלושה ידידים שלי, שבאו לביקור
נימוסין, קפצו לומר שלום.
באמצע לילה, יה?
למה לא?
למה לא באמת? מי זה היו?
אתה לא מכיר.
מבעד לחליפתו השחורה בצבץ תליון כבד וזחל החוצה. הוא שיחק מעט
באצבעותיו של הלורד הרשע, והוטל חסר מעש על חזהו. במרכז התליון
היה סמל השוט בעל תשעת הזנבות. הלורד החל לתאר את שלושת
האורחים בכלליות. הוא השתמש במילים כמו גפרת, כהן, פטיש, גמט,
גרזן.
כן. הם באו לביקור לא מזמן, המכשף הודה.
ביקור נימוסין, יה?
כן.
הלורד הגרני צקצק בלשונו, ואמר משהו בקשר לשקרנים. הוא לא חיבב
אותם במיוחד, ננסה שוף פעם: למה הם באו אליך?
אתה רוצה לשמוע את האמת? אני בטוח שזה ישעמם אותך. . .
בפקשה.
אורין, ידיד שלי מימים טובים יותר, ביקש ממני טובה. הם מצאו
איזו מגילה ישנה - ובקשו שאתרגם להם אותה.
עיני הנחש ניעורו והביעו התעניינות: 'נו? תרגמת?'
עדיין לא. . . זו עבודה מסובכת למדי.
כמופן, הסכים תור, אתה לא יכול לתרגם תוך שעה. אתה בטח צריך
שעתיים-שלוש, יה?
לא ממש, המכשף לבש ארשת-שמאי, יותר כמו שבוע-שבועיים.
עד כדי כך? זה בפדאי כתף סתרים, יה?
אינני יודע, אבל זה כתוב בשפה עתיקה שאינני בקיא בה. אופפפס. .
.
וכל זאת עשית מתוך טוף לבך, אדוני המכשף?
כמובן (שלא). אורין ואני ידידים טובים מאוד. . . עוד מהתקופה
שהייתי קוסם צעיר . . . היינו יוצאים למסעות-ציד ביחד אני
ואורין. כן, כן, ציד דרקונים למעשה. היינו צוות לא רע: הלוחם
החזק באומרה, עוד כוחו במכנסיו. . . ואני הייתי אז קוסם צעיר
וחזק. . . עיניו רפרפו על סף עלפון. הוא המשיך בשטף דיבורו
הישנוני: למען האמת אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאנו לצוד
פילים. בסוף הציד אורין כרת את הזנב של אחד הפילים ושלח אותו
לפחלוץ. . . עד היום הוא נמצא כאן אצלי, נראה לי ככה. . . או
אולי זה היה הראש בעצם? הראש נפל פעם אחת --- סנטרו המושלג של
המכשף נקש פעמיים על עצמות הבריח שלו, וראשו הוטל כאילו נפח את
נשמתו לבסוף.
הוא לא נתן לך משהו בתמורה? ניין? שום דפר? בטוח? אולי בכל
זאת? אדוני המכשף? אתה בסדר? אתה חי? אתה רק מנמנם, יה? בסדר,
אין בעיה. אני מחכה . . .
המכשף המהם 10 פעמים בשנתו, כאילו לאשר בחיוב את כל שאלותיו של
האורח הבלתי-קרוא. במעלה זקנו נפער לוע טחוב, מלא שיניים
רקובות.
על מנת להפיג את השעמום היחסי שבשיחה הזוגית, הפך הלורד הרשע
לנחש משקפיים מלומד, והמכשף הזקן לספר קסמים נעול. הנחש התנהל
בחשדנות לעבר הספר. לשונו רקדה על גבי העטיפה הקשה, ונתקלה
במנעול הקסמים. אין מעבר! היסססססס. . . עיני הנחש בהו במנעול
מתוך הזגוגיות השקופות של משקפיו. הוא התפתל סחור-סחור. מנסה,
אם-אפשר, למצוא פרצה במחסום העטיפה של הספר.
על העטיפה נחרט איור מעניין בצורה של פגיון חשוף. הנחש המלומד
התבונן מקרוב וראה שהפגיון שבור בשני מקומות: הידית והלהב.
חססססר-משמעות. . . היססססס. . .
המארח ניעור משנתו החטופה, וניער מעליו את הזוחל החלקלק שהיה
גונדרק תור. הוא פלט אמירה חלומית על דרקון בשם סקרמוש, ומיקם
את עצמו מחדש בכורסה - זקוף יותר.
גונדרק החליט לזרז את מהלך העניינים. הלילה היה בעיצומו והוא
עדיין לא קיבל הזדמנות נאותה לישון. מה שרציתי לשאול, אלמוני
המכשף, זה: מה נתת במתנה לגמט?
הוא ניסה להתחמק מן השאלה בצורה ישנונית, אך לא משכנעת במיוחד:
במתנה?
תחשוף טוף איש זקן.
הבדיד.
מה?
הבדיד. טינה. ישנה מכשפה אחת זקנה, מכוערת. עיניה קטנות כעיני
תרנגולת, ואפה - תפוח-אדמה, שיניה ניבים שחורים כמו של זאבים.
פעם, מרוב בהלה, נשכה חזיר-בר חולה צהבת בלחי.
גונדרק מלמל משהו וחייך.
הפכתי את המנגנון של הבדיד, המכשף התוודה, לאחר שאורין ייתן
אותו לטינה-האל-ייקח-את-נשמתה, אני לא חושב שהיא תזדקק לו יותר
אי-פעם.
הבדיד שהפאת להרר אורין?
כן, המכשף התקפל ונסוג אל תוך ריפוד הכורסה בזהירות, לבל תתגלה
בושתו. עצמותיו הקולניות הסגירו אותו.
אום הקדושה - מה רבו דרכיך!
מילת ההפעלה!
על מה אתה מטפר?
אמרת את מילת ההפעלה של הבדיד. . .
איזו מילה?
אום.
ירחמו עליך האלים, אל תישא את שמה לשווא, מכשף זקן! גונדרק הפך
למעין גוש-דת מפלצתי. אלמלא הופיע אז מי שהופיע, יתכן שגורלו
של המכשף האלמוני היה מריר יותר. לפי השתלשלות העניינים הזאת,
לעומת זה, המכשף הזקן ניצל, ואף זכה לשם - אולי אמיתי, אולי
לא. במורד המדרגות נשמע משק כנפיים מהיר, וענן נוצות ירקרק
ריחף והתגשם בקולניות על האח הגבוה, שלום, שלום רבותיי! ברוכים
הבאים! שלום שלום, מסטר גולדור. כן כן! שלום שלום ברוכים
הבאים! גולדור בבית, כן, כן!
גולדור שכח לרגע את גילו המאוחר, וזינק ממושבו כנער צעיר
ורענן. הוא הגיע בכוח רצונו והצליח לקפוץ עד קצה האח ולקטוף את
התוכי המציק, אבל גופו בגד בו, ונשאר מאחור. התוצאה לא הייתה
מוצלחת במיוחד, והמכשף נמרח על השולחן.
העוף הירוק גיחך בששון מעושה ואמר כמה מילות עידוד לאדונו
הזקן. גונדרק לא יכל היה שלא להעלות חיוך על שפתיו. הוא ניצל
את ההזדמנות כדי לסייע למארחו הנדיב לקום על רגליו. המכה הייתה
חזקה מדי לטעמו של גולדור ולכן: אני מבקש מעט זמן לבדי, הלורד
תור. אם לא אכפת לך, נוכל להשלים את השיחה בפעם אחרת.
מאוד אכפת לי, אבל אתה לא משאיר לי הרבה ברירה סבא. אני אקפוץ
אליך מתישהו השבוע. התרגום כבר יהיה מוכן עד מחר, יה?
המכשף ניצל את זכות השתיקה. הוא עשה פרצוף של אולי-כן-אולי-לא.
התוכי הרשה לעצמו מספר מילות פרידה קולניות לפי מיטב המסורת של
העיר החדשה: שלום ולהתראות אדוני! שלום ולהתראות! טוב שבאתי!
שלום ולהתראות, כן, כן!
גופו של גונדרק נשא אותו הרחק משם בתוואי הג'ונגל העירוני, בין
בתי האלון-המצוי ושיחי השיטה הפורחת. מוחו התהפך בקופסתו, מנסה
לרדת לשורש העניין, לחקור את מהלך ההתרחשויות מאז שהחל לעקוב
אחרי הגמד וחבריו. פרטים רבים התרוצצו בתודעתו הקולחת - רבים
מכדי להזכירם כאן. חלקם (החדשים והיוקרתיים ביותר) נרכשו בשיחה
עם גולדור.
כל שיחה טובה מורכבת מכמה רבדים. הבולט שבהם - מוכר לכל:
הדיאלוג. המכוער שבהם: שפת הגוף. רבד נוסף - אולי החשוב מכולם
- אי אפשר לתארו, מרוב חמקמקותו: הוא כמו העט המרחף על המפית
הנסתרת במסעדה, שבה יושבים סוחר ושוטר-חרש ומתלחשים: 'כנס
המכשפים השנתי, ערב למכשפים בלבד, ליל ירח מלא, הארמון
הצפוני.' אותו רבד חלקלק סייע לגונדרק תור לקבוע את המשך
מהלכיו בעיר החדשה.