ארז ישב והרכיב בסבלנות את הפצצה, שהחלה לקבל צורה על השולחן
שלפניו. הגוף שלו כאב כולו מהמאמץ לא לעשות תנועות מיותרות;
הראש שלו כאב מהריכוז הרב שאליו נכנס מאז החל להרכיב את הפצצה.
הוא ישב כך כבר מספר שעות, אבל עדיין לא העז לקום מהכסא, נחוש
בדעתו לסיים קודם את מעשה ההרכבה. הוא חשש שכל תנועה מיותרת,
קלה ככל שתהיה, תפעיל אותה בטעות. הגוף עצמו היה גמור ונשאר לו
רק לחבר את החוטים של השעון.
הפעולות שלו היו עדינות והוא השתדל לנשום באיטיות ככל האפשר.
ודווקא ברגע שכזה, בחר זבוב להתיישב על הפנים שלו, ולעשות את
דרכו, באיטיות ובעקשנות, אל עבר הנחיר הימני של אפו של ארז, כל
רגל זעירה מורגשת ומדגדגת אלפי מונים.
את הוראות ההרכבה ארז מצא באינטרנט. הם הופיעו בצורת מתכון
לבישול, ואף לוו בתמונה של עוגה, ועליה מצוייר פרצוף "סמיילי"
מחייך. את המרכיבים אפשר היה להשיג בכל מינימרקט בעיר, ובאשר
להרכבה עצמה, ארז סמך על מעט הניסיון שהיה לו מהשירות הצבאי
שלו בחיל ההנדסה. מעבר לכך, תמיד אמרו לו שהוא כשרון טכני
מבוזבז. וכך הוא מצא את עצמו מרכיב פצצה מאולתרת קטנה בצהרי
יום בהיר אחד בביתו. רק הזבוב התעלם מהעוויות הפנים של ארז
והמשיך בדרכו אל הנחיר הימני. ארז התעצבן לבסוף, שוכח את כל
השאר, וגרש את הזבוב בתנועת יד מהירה. מיד הוא שם לב, לצערו,
שהוא הפעיל את המרעום של הפצצה.
'לעזאזל,' הוא קילל בליבו. 'שכחתי,' גער בעצמו, 'בלי תנועות
מהירות וחדות!' לא הייתה לו שום דרך להתחמק מהמוות הצפוי לו,
החליט במהירות, הפצצה תתפוצץ בכל רגע. ארז בחן אותה - את כולה
- בפעם הראשונה מאז החל להרכיב אותה. מהשעון חסר הספרות,
שהזכיר לו עיוור, יצאו החוטים, אותם היה אמור לחבר לפצצה, ונחו
חסרי חיים על השולחן: אדום, כחול, ירוק, צהוב. 'שוב פישלתי.'
הוא נזכר בחוה, חוה שהייתה שלו, בפעם הראשונה בה ראה אותה עם
החבר הג'ינג'י שלה. הם טיילו מחובקים בפארק, הפארק שבו ישב
אותו הרגע עם עירית. הם היו עסוקים בהתמזמזות קלה, בזמן שחוה
והחבר שלה עברו בצד השני של המזרקה היבשה. ,בגלל זה היא לא
הבחינה בי,' אמר לעצמו במקביל לכאב החד שהרגיש בליבו. החיוך
המאושר על פניה, פגע בו באותו רגע. יותר מהמבט הבוטח של
הג'ינג'י, או היד הכתומה שהקיפה אותה באדנות, זה היה החיוך
שלה. הם נראו לו כשייכים לעולם אחר, שליו יותר, בטוח יותר. חוה
לא הבחינה בו כלל.
הם חיו יחד במשך שנה בדירה ששכרו ברחוב יהודה הלוי, ולפני זה
יצאו ביחד במשך חצי שנה, אם לא יותר. הוא לא היה בטוח אם
הזמנים, כפי שזכר אותם, היו נכונים, אבל הזכרונות המשותפים
קיבלו חדות מפתיעה מול הפצצה המופעלת. הוא הכיר אותה במועדון
"הלילה ה12-", תתגבר על הביישנות הטבעית שלו וניגש אליה, הוא
ניצל את ההזדמנות שנוצרה כאשר החברה איתה הגיעה הלכה להביא
משקאות. "היית רוצה להצטרף אלי לריקוד?" שאל. "כן, בשמחה,"
ענתה. הלב שלו קיפץ בפראות כאשר הוסיפה את אותה מילה קטנה -
"בשמחה". הם רקדו שני ריקודים, וכשהחזיר אותה לשולחן, לחברה
שחיכתה לה, הוא לקח את מספר הטלפון שלה. הוא כלל לא ידע
שהזכרונות האלו חיו בקרבו.
ארז נזכר בהכנות להרכבת הפצצה. הוא נזכר איך נסע לחנויות שונות
ברחבי העיר, כשבכל חנות הוא קונה קבוצת מרכיבים שונה, כדי שלא
יעלו על עקבותיו. הוא נזכר בסיפורים שהכין מראש למקרה שמישהו
יעצור אותו ויתעניין לפשר מעשיו. אבל אף אחד לא שאל אותו, אף
אחד לא התעניין. הוא נזכר איך התיישב להרכיב את הפצצה, מחבר
חלק לחלק, מארגן כל חלק במקומו, והכל בתנועות עדינות ומחושבות,
כאילו שיחק ב"דוקים", המשחק שאהב יותר מכל לשחק לבד. הוא נזכר
בתכנונים הקפדניים שלו היכן יטמין את הפצצה, איך הוא יטמין
אותה. הוא הקדיש את כל זמנו לפצצה הזאת. לא היה איכפת לו לאבד
את מקום העבודה שלו; אפילו לא היה איכפת לו לאבד את עירית.
הוא נזכר בערב המיוחד ההוא, כששכב עם חוה ביחד במיטה, עירומים,
אחרי הפעם הראשונה שלהם. הוא שיחק בקווצות השיער החום שלה והיא
ליטפה את הבטן שלו, מניעה במעגלים את אצבעותיה הארוכות והדקות,
עם הציפורניים הלבנות בקצה. הם בהו יחד בחושך, שעטף אותם
באינטימיות חמימה, ודיברו על הכל. הוא סיפר לה על האהבה
הראשונה שלו, על גליה, והיא סיפרה לו על הגברים שהיו בחייה
לפניו. הוא סיפר לה על הילדות שלו, על אביו שנפטר ועל המעבר אל
העיר החדשה, אל אביו החורג. היא סיפרה לו על הילדות שלה, אשר
נראתה לו כל כך מיוחדת, ושהיא התעקשה על כך שזו הייתה ילדות
רגילה. הוא סיפר לה - פעם ראשונה שסיפר על כך למישהו - על טקס
החניכה שערכו לו הילדים בשכונה החדשה אליה הגיע: איך קשרו אותו
אל העץ במשך לילה שלם ואיך אף אחד לא בא לחפש אחריו.
"את היית באה להציל אותי באותו רגע?" שאל.
"כן."
"אפילו אם לא היית מכירה אותי?"
היא חייכה. הוא כל-כך רצה שתגיד שוב פעם "כן", אבל היא רק
חייכה. הם צחקו ביחד על הכל. זו היתה הפעם הראשונה, והיחידה,
שהוא צחק על ילדותו. ארז רצה שהלילה ההוא לא יסתיים לעולם.
הוא נזכר ביום שבו חוה הודיעה לו שהיא עוזבת אותו. הוא פחד
מהרגע הזה כשיגיע. הוא הרגיש שהאהבה שלה אליו מתה, וניסה
להחיות אותה בכל כוחותיו, הרעיף עליה פרחים ומתנות והשתדל
למענה בכל בקשה הכי קטנה שלה. היא סנטה בו שמושגי האהבה שלו
מיושנים, אולם הוא ידע זאת תמיד. הוא עקב אחריה, מנסה לגלות מי
המאהב החדש שלה, אבל לא היה אחד כזה. שום דבר שעשה לא מנע את
הרגע הזה שבו באה אליו ואמרה לו, "אני עוזבת אותך, ארז."
"אני יודע," אמר בתקוה שתשנה את דעתה.
"יופי, אז זה יחסוך מאיתנו את כל טקס הפרידה," ענתה.
הוא ישב במקומו וצפה בה לכל אורך הזמן שבו ארזה את החפצים
שלה.
"אתה מוכן בבקשה לפתוח לי את הדלת?" שאלה, בזמן שגררה את
המזוודה שלה על רצפת הדירה.
"אני אוהב אותך, חוה," פתח לה את הדלת.
היא נעצרה בפתח ופנתה אליו, "אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב
איזושהי "חוה". יהיה לך הרבה יותר קל, בייבי, אם תפסיק להתייחס
לבני אדם כאל חפצים."
הוא לא זכר שאי פעם התייחס אליה כמו לחפץ. בכל הפעמים שחשב על
הפרידה שלהם לאחר מכן, הוא לא הצליח להבין למה היא אמרה לו את
המשפט הזה.
"תפסיקי לדבר אלי במלים של סרטים!" צעק אחריה בכעס פתאומי.
אבל היא המשיכה והלכה ממנו.
הרגשת לאות ירדה עליו ומחצה אותו אל הכסא עליו ישב. הוא התפלא
למה הפצצה לא התפוצצה עדיין, בכל הזמן שעבר מאז הפעיל אותה
בטעות. 'אולי לא הרכבתי אותה כמו שצריך,' גיחך לעצמו. בד בבד
ניסה להשלים עם הרעיון שהוא הולך למות, 'לא איכפת לי למות.'
הרעיון על הפצצה עלה במוחו בשבוע שבו עקב אחרי חוה והג'ינג'י.
'זו תהיה הדרך שלי לנפץ את האושר השמימי שלהם,' החליט. את
הנסיונות המעטים שלו, במהלך השבוע ההוא, להבין את הרצון העז
שלו לפגוע בה, הוא דחה בשאת נפש. "היסוסים של פחדן" קרא להם.
הוא פשוט רצה לפגוע בה בכל מחיר!
כבר באותו ערב עצמו, בו ארז ראה אותם מטיילים מחובקים בפארק,
הוא החליט לעקוב אחריהם. הנסיונות שלו לאתר אותם דרך ספר
הטלפונים ושיטוטים פראיים בעיר עלו בתוהו. לבסוף החליט לנסות
את מזלו בפארק שבו ראה אותם לראשונה, הפארק אליו לקח את עירית.
הוא הסתובב בשבילים המוצלים של הפארק, בין הספסלים הירוקים
והצהובים, עליהם ישבו זקנים מבית האבות הסמוך והתחממו בשמש,
כשהוא שואף לקירבו את ריח הדשא השטוף והמנצנץ, אך בליבו רק
מטרה אחת. לקראת הערב החלו לזרום לפארק הזוגות הצעירים. תחושת
הזרות שהרגיש כאשר הסתובב בין הזוגות המתגפפים, גרמה לו לפרוש
מאוכזב לדירה שלו. למחרת הוא חזר לפארק, נחוש הפעם להישאר כמה
שידרש, וסרק אותו שתי וערב, נע כנמר בכלוב בין הגדרות, שתחמו
את הפארק בין גן הילדים לבית האבות. לרוע מזלם, הפעם הוא ראה
אותם מהלכים שלובי ידיים. הג'ינג'י מספר לה סיפור מצחיק והיא
צוחקת בשמש הבהירה. הוא תהה אותו רגע האם היא סיפרה עליו לחבר
הזה שלה בלילה הראשון שלהם ביחד. 'מעניין אם הוא צחק איתה על
הכל כמוני.' מאותו היום והלאה הוא עקב אחריהם, חית טרף אחרי
טרפה, נזהר שהיא לא תבחין בו. השניים לא שמו לב אליו ונשארו
בעולם שלהם, הבלתי מושג בשבילו. בזמן הזה הוא למד שלג'ינג'י
קוראים יוסי.
האם יוסי לא התייחס אליה כמו לחפץ? איך בכלל עושים את זה? האם
הוא היה אהב אותה כל-כך בגלל שהיא הייתה בשבילו משהו, בובה? אף
אחד מעולם לא ענה לו על שאלות מהסוג הזה. הוא לא ידע בכלל האם
היא אהבה אותו באמת. ואולי הוא היה סתם עוד שם ברשימה שהרכיבה
לעצמה, מפרטת אותה לכל שם חדש, עד שתגיע לאותו אחד שאיתו
תתחתן?
ארז הסתכל על החלקים הפזורים על השולחן שלו, על המברגים,
המספריים, ורצה לחיות. הרצון לחיות התגבר על היאוש שאחז בו
קודם, והוא הרגיש אותו בכל גופו. מעודד, הוא התפלא מהמהירות של
המחשבות, 'הפצצה הרי הייתה אמורה להתפוצץ כבר. היא עדיין לא
התפוצצה. מכאן שעוד לא עבר הרבה זמן מאז שהפעלתי אותה.' אם הוא
התייחס אליה כמו לחפץ, למה היא עברה מלכתחילה לגור איתו? סתם
כדי להעביר את הזמן הזה עם מישהו? זאת הרי לא יכולה להיות מטרה
של מגורים משותפים!
אולי הוא המשיך להתעסק בהרכבת הפצצה בגלל שהעיסוק בה הוסיף לו
טעם בחיים. בגלל שעכשיו הוא יצליח לפגוע בה, איכשהו. הוא ידע
שחלק הגוף העליון שלו יפגע קשה בהתפוצצות ויתרסק לכל הכיוונים.
הוא ידע, למשל, שאחרי שהפצצה תתפוצץ, החדר ינזק, ושתפרוץ
שריפה. גם השולחן יתרסק, וחלק מהרסיסים יחדרו לגוף, המרוסק
ממילא, שלו. 'אולי כל עוד החיים שלי עוברים מול עיני, אני אשאר
בחיים? ואולי אני כבר מת, ואלה הם החיים שלאחר המוות; הגיהנום
שלי. ואולי,' ניסה להתעודד, 'כל מה שאני צריך לעשות זה ל...

והפצצה התפוצצה.