תמיד חשבתי לעצמי שאני לא טיפוס קנאי, שכשאני והחבר הקבוע שלי
ניפרד זה יהיה כל אחד לדרכו, אולי אפילו אני ארים טלפון בחגים
ובימים מיוחדים ואאחל מזל טוב או חג שמח... בטח שלדמיין אותי
דורסת אותו עם הג'יפ 44 של אבא שלי לא היה בתכנון, בטח שלא גם
ההלוך וחזור והלוך וחזור שחשבתי לעשות עם האוטו עליו אחרי הנוק
אאוט הראשון.
ואז כשגיליתי שאבא שלי העביר את האוטו שטיפה והוריד את כל
הלכלוך והבוץ (שהיו אמורים לשמש אגב אחלה סיפור כיסוי) עניין
הפגע וברח ירד מהפרק. אפילו אחרי שמיעה אינטנסיבית של אלאניס
מוריסט, סוררת מספר אחת בתחום החלטתי להתעלם בתוקף מכל
הפמניסטיות בשקל הזו ודי נפלתי לזרועותיו של הבחור, שמדי פעם
יצא בהצהרה כמו - "אוהב אותך עד האינסוף ומעבר לו" דבר שהספיק
לי כדי לשכוח את כל מעלליו ולזנק עליו כאילו היה דיאט נס תה
ביום של עומס חום כבד או לחלופין קרמבו וניל ביום חורף גשמי.
אז כן הוא די התייחס אליי מגעיל כי הוא ידע ובצדק שאני אהיה פה
לא משנה מה... אבל זהו, לא הייתי צריכה לרצות זמן בכלא על רצח
בכוונה תחילה כדי להעמיד אותו על טעותו. מספיק היה שהייתי
יוצאת עם איזה בחור שהכרתי במועדון ועם החבר הכי טוב שלו ואולי
חוזרת לחבר הקודם כדי לראות אותו מתבכיין כמו תינוק... איי איי
איי מה יש לכם, גברים, שגורם לכם לרצות משהו רק ברגע שהוא לא
שלכם?! מוסר השכל - "לא, אל תעשי לו סצינה, לא, זה לא כדאי..."