"של מי האוהל הזה?" שאל עשהאל.
"שלנו", ענה חליל.
עשהאל ראה שבאוהל מפוזרים חפצים של בני אדם שיצאו כמו רק לרגע.
היו בו מזרנים והתגוללו שמיכות צמר ושקי שינה מאובקים. שקית
קמח פתוחה ושקית תה וחפיסת סיגריות ריקה. פתאום ראה נער מתקרב
במעלה הדרך לכיוון האוהל. הנער היה גלוי ראש ובידו מקל. עשהאל
חשב איך ראשו אינו מתפוצץ בשמש, והתרשם מאוד מן הצעידה האיטית
שלו. היה בה דבר מה שמקבל את מקומו בנוף ובאקלים הזה בלי להזיע
יותר מדי, בלי מאבק, דבר מה שמתאים את עצמו לכאן. והכול בפנים
ונטול מילים, חשב עשהאל.
כשהנער הגיע לאוהל ראה שהוא בן שבע עשרה בערך. על גבו היה
תרמיל קטן. הנער הקדים להם בקולו ברכה, נכנס לאוהל, לחץ את ידו
של חליל ששאל אותו מה נשמע ואחר כך ניגש והושיט בביישנות יד
לעשהאל.
חליל אמר: "תכיר זה סאלם אח שלי. זה הוא שנמצא כאן עם הגמלים".

עשהאל שאל: "אז הגמלים עכשיו לבד?" וחליל ענה: "לא. זיאד אח
שלי הקטן נמצא אתם".
סאלם התיישב ומיד התחיל לטפל בתה כי המים בקומקום כבר רתחו.
אחרי כמה דקות שתו תה ראשון ועישנו סיגריה שחליל כיבד בה את
שניהם.
חליל אמר: "עוד שעה וחצי בערך הגמלים יחזרו".
"כמה גמלים יש לכם?"
"כאן יש לנו בערך מאה עשרים גמל".
"מה אתה אומר, זה לא יאומן, לא חשבתי שעוד אפשר לראות בארץ עדר
בגודל כזה. אני חייב לראות את זה. וואו, מאה ועשרים גמל".
ועשהאל הרגיש שהדמיון שלו מתחיל לעבוד.
סאלם פתח את הילקוט שלו, פשפש בתוכו והוציא שקית ניילון שהיה
בה קמח, שקית שהיה בה מלח, שקית שהיה בה סוכר, שקית ובה עלי תה
וקופסת שימורים ריקה, מפויחת בצדה החיצון. מילא את השקיות שלו
משקיות שהיו באוהל, החזיר הכול לילקוט, הניח את הילקוט בצד,
קם, החליף כמה מילים עם חליל ומשסיימו את שיחתם אסף את ילקוטו
והלך.
חליל אמר לעשהאל: "הוא יוצא לעזור לזיאד להביא את הגמלים".
עשהאל אמר לחליל: "אני מת מעייפות, אכפת לך אם אני אישן קצת?"
חליל השיב: "מה פתאום, בבקשה, בוא תשכב על המזרון הזה". עשהאל
ביקש: "תעיר אותי כשהגמלים חוזרים, אני רוצה לראות את זה".
חליל עטה הבעת תמיהה לרגע אחד ואחר צחק ואמר: "תישן בשקט, אין
בעיות".
כשחליל העיר את עשהאל כבר הייתה השמש מעבר להרים. הגמלים היו
עדיין רחוקים, בפתחת הוואדי. דמויות ראשונות קטנטנות של גמלים
נראו מהאוהל וכשעשהאל מיקד אליהן את המבט הבחין שהן לאט לאט
זזות.
עשהאל שאל את חליל: "מאיפה אני יכול לראות את זה הכי טוב?"
וחליל ענה: "תלך דרך הוואדי מכאן ותעלה על הגבעה הזאת".
עשהאל נכנס לוואדי שהיה לו פתח צר כדי צעדים אחדים וקירות
גבוהים והתנקזו אליו ערוצים תלולים. אדמת הוואדי הייתה מכוסה
שכבה עבה של גללי גמלים. כתמי שתן כהים נימרו אותה. ריח חריף
עלה מן האדמה. אחרי שעשהאל התקדם כמה עשרות מטרים, נעשה הוואדי
למבוכי חווארים פתלתלים פריכים, אבקיים, שדמיונו של עשהאל נסער
מצורותיהם. דרך ערוץ אחד טיפס אל גב הגבעה וחשב בלבו אני לא
מאמין שאני נמצא במין מקום כזה. תוך כדי הטיפוס הבחין שהרגליים
שלו כבר לא חזקות כמו שהיו והקרסוליים והברכיים לא גמישים כל
כך ואיך הנשימה לא מסודרת. התקדם על גב הגבעה עד למקום מצוקי,
שממנו עברה הגבעה לדאייה מעל המישור הפרוש תחתיה. שם ישב.
למטה, הייתה פתחת הוואדי מנוקדת נקודות בכל מיני גוונים, מלבן
דרך כל גוני החום האפרפר והחום האדמדם ועד כמעט שחור, והנקודות
היו גמלים שזזים באיטיות. הבחין בנאקות עם בכרים צעירים שנעו
צמודים, ראה שתי נקודות שחורות אחת מאחורי העדר ואחת בצדו, אלה
היו סאלם וזיאד, והמסה הגמלית הענקית הזאת הייתה חותרת,
מתכווננת, מתנקזת בכוח משלה. במין שלווה תנועתית זזה אל
המכלאה. עשהאל ישב למעלה, על הגבעה, והתבונן בתהליך הזה שמתקדם
עם החשכה. ככל שהתקרבו החיות התחיל לשמוע געיות וכל מיני
צניפות שלא היו מוכרות לו לא בצלילן ולא בפשרן. החיות היו
מתנקזות אל תוך המכלאה שלהן בלי דחיפות ומרפוקים, מסתדרות,
זזות, חגות ושוב בודקות עד שמוצאות את מקומן ללילה. את החיות
האחרונות, האיטיות מן השאר או הסרבניות או המתלבטות, דרבנו
סאלם וזיאד בקולות ברורים ובתנועות ידיים שעשהאל התרשם שאין
בהן בעצם שום דחק למהר, גם אין בהן שום כעס או עצבנות אלא הן
איתות וסוג של דיבור ושכנוע פסקני שהחיות מבינות. כשהחיה
האחרונה עברה את פתח הוואדי, גרר סאלם עמוד עץ שהיה מונח בצד
וחסם בו את הפתח.
הוואדי רחש המולת צניפות וגעיות ובטישות קרקע וקולות שתן נופל
בקילוחים וקולות גללים מתדרדרים. החיות עדיין עמדו כולן על
רגליהן. הייתה שם עוד איזו תנועה פנימית של היתאמות למקום
והתרגלות אליו והייתה תנועת בכרים יונקים מעטיני אמותיהם, אבל
התנועה הזאת תלך ותחדל ולאט לאט ירבצו החיות על מקומן ללילה.
עשהאל הסתקרן אם החיות מבלות את הלילה במקומות קבועים ואם
גמלים ישנים ואם הם ישנים מה הם עושים עם הצוואר, וחשב שוב שלא
היה מאמין שעוד אפשר לראות אצלנו בארץ דבר שכזה. הרגיש בתוך
חלום.
ירד מן הגבעה, קרני אור נגעו בה נגיעות אחרונות, למטה בוואדי
כבר פשטה החשכה ולא הייתה לו בררה, הוא היה מוכרח למצוא לו דרך
בין החיות, וכשעבר בינן קצת פחד. כשנכנס לאוהל שאל אותו חליל
איך היה ועשהאל ענה: "תשמע זה פשוט לא יאומן".
חליל קרא לזיאד שיכיר את עשהאל ואחר כך אמר: "עכשיו הם יכינו
אוכל ואני הולך לקחת חלב". עשהאל שאל: "מאיפה אתה הולך לקחת
חלב?"
"יש נאקה אחת שאני לוקח ממנה חלב. חלב מגמל זה טוב. נותן הרבה
כוח. אני שותה כל יום חצי ליטר. ואם אני חולה אני לא מכניס לפה
כלום. רק שותה חלב מנאקה, עד אני מבריא".
עשהאל אמר: "אני אף פעם לא טעמתי חלב של נאקה", ונזכר איך לפני
שנים כשהיה בחופשה מהצבא יצא לטיול עם שני בדווים. בערב האחרון
נגמרו להם המים, בבוקר שאחריו עוד השתהו בשטח ובשעה תשע הוא
כבר היה יבש. זה היה בחודש אוגוסט והיו להם עוד שעתיים שלוש
הליכה עד לחצבה. הבדווים הציעו לו לשתות חלב מהנאקה אבל העטין
שלה היה מכוסה קרציות, הוא נגעל אמר להם שאינו מסוגל וצעד
מטושטש, ממקד את המבט בזנב של הנאקה שצעדה קוממיות לפניו, תוהה
אם יש לו עוד סיכוי או החלבונים שבמוחו נקרשים ממש עכשיו.
תחזיק מעמד אמר לעצמו תחזיק מעמד, אסור לך ליפול עכשיו, וחצבה
התקרבה אליהם אבל מה זה לאט. סביבם מן השמים אווירונים של הצבא
השליכו פצצות של בטון. הצליח לחשוב שאם מלבנון יצא בשלום זה לא
אומר שהוא לא הולך לאכול אותה כאן היום, בטיול. תהה אם הטייסים
רואים אותם, ואם הם רואים, האומנם יפסיקו את האימון ויחזרו
לנחות או יתעלמו וימשיכו - כי מעניין אותם רק להיפטר מהבטון
ולחזור למועדון, והטייסים יודעים שאיש לא יוכל לבוא אליהם
בטענות שהם לא ראו שני גמלים ושלושה בני אדם חוצים מתחתם בשטח
אימוני הפצצות. במאתיים המטר האחרונים בצעדה הזאת כבר לא חשב
אלא רק גרר אל הצעד הבא, אבל פתאום כבמין פאטה מורגנה, עשרה
מטר מהכביש, מול חצבה, בצד, עמד ברז השקיה. הוא נפל ונשכב תחת
הברז ואחרי ששתה - המים היו בבטן ועל הראש ובתוך החולצה - נשאר
שם מתחת לשיח רותם להרגיש את החיים חוזרים אליו.
את החופשה ההיא קיבל מהצבא בעקבות פציעה מטומטמת שנפצע. זה היה
בשנת אלף תשע מאות שמונים ושתיים בשעה עשרים ושתיים על כביש
החוף בצפון לבנון. הוא שמע במכשיר הקשר, ועשה על פי התרגולת מה
שהיה דרוש. הוא היה מוכרח להיות תכליתי ומדויק, עמדו לרשותם
שניות אחדות למיצוי העניין, לא יותר. הוא קם מן המחסה ועשה מה
שצריך, כלומר הביא אל נימה שחורה בין תאומי פנסים. אחר כך לזמן
ממש קצר, הרף אפשר לומר, חלה הפסקה בלילה הקיצי הנעים המשיא
באווירו למרחקים ניחוחות של מלח ושל עשב ים, עשב רמוס בתעלות
לחות בפרדסים וקלחי שומר וזמזומי יתושים. גרמי השמים פרטו
במסילתם. על אסכלה מלובנת בגינה ליד המארב בני אדם צלו דגים
שקפצו להם לערב מהים. ובהרף ההוא נהיה הלילה לתופת שלא תתואר.
אחר כך נרגע הכול פרט לגניחה שבקעה מגרונו של רך בשנים אולי
מגרונה של רכה. זוועה הייתה, זוועה, ועוד הלילה כיסה. וככה תוך
כדי ריצה למקום האיסוף, שוחח עם מי שלפניו על מה שקרה, ההוא
ביקש שיסדר לו במנשא איזו פצצה שנשארה, אבל היד לא נענתה.
פקח את עיניו בפעם הראשונה אחרי הניתוח במסדרון, כשהיו מסיעים
אותו להתאוששות, ומביט ככה אחורה, העולם נראה הפוך, הדבר
הראשון שראה מלמטה כלפי מעלה הייתה החברה שלו משיגה את המיטה.
רדפה עד לשם בווספה שלה, לא ברור איך נודעה, איך מצאה, מה
בדרך, לאן תעתה, גם בראשה, אבל עובדה, לבשה חולצת טריקו לבנה
ואת המכנסי ספורט הכחולים המפזזים את תנועת ירכה היפה, הנעימה,
המשוכה. עור חם, מחבב סרטוט, נגיעה, לטיפה. והייתה אצלה קסדת
הפלסטיק הכתומה. אולי חשבה שהוא חוזר אתה בווספה, מאחוריה. היא
המסיעה. הוא אהב אותה נורא מבעד לעייפות הענקית שחש, ועל אף
הכובד הבטוני של הראש שהיה כבד משאת, שהיה נשמט לשינה נוספת.
אבל בטרם, כבר ידע שמעכשיו דבר סגור עוד יותר בתוכו כלפי מה
שיהיה בחוץ, ובוודאי כלפי מה שהיה. ומקום מקבל, ונקי, גם רך
משהו, צוהל שמחה כמעט תמיד, שמחת חיים פשוטה, שמחה להגיד על
אבן שהיא סנדוויץ', גיר בין שני צורים, להתפלא ולהתפעל, להרים
מהאדמה ולתת מתנה, שמחה שכזאת יש בשבילו אצלה. לזה היה זקוק
אפשר להגיד באופן נואש. ואם לא נראה כך כלפי חוץ, הרי זה מפני
שאטם היטב את מסכת פניו הצעירים. אחרי ההתאוששות שמו אותו בחדר
אחר, עם עוד איזה עשרים בחורים, כולם מוברגי ידיים ורגליים
ומתוחים בכל מיני מתקנים. הוא הרגיש שם נבוך מאוד, כי הפציעה
שלו הייתה פשוטה לגמרי וקלה וטיפשית, והנסיבות, על הנסיבות מה
אפשר להגיד. לא חשב שהוא יכול לדבר עליהן עם מישהו, כך שאחרי
שלושה ימים וכל הביקורים האפשריים, הוא לקח את עצמו משם ועף
למדבר.
"עכשיו תשתה. אתה חייב", אמר חליל.
"אני יכול לבוא אתך?"
"אם אתה רוצה, בבקשה".
הם נכנסו למכלאה האפלה ועברו בין החיות. חליל טייל בינן, עשהאל
בעקבותיו, פוחד להימחץ, וכשחליל מצא את הנאקה שלו בתוך החשכה
חלב אותה לתוך קופסה ושם על המקום נתן לעשהאל לטעום. החלב היה
מתוק מתוק, נורא טעים - אי אפשר להשוות בכלל לחלב פרה.
לארוחת הערב אכלו טונה מקופסה וקציץ בשר מקופסה וסלט חומוס
חמוץ מקופסה, אחר כך לגמו תה, הרבה תה, ועישנו, וחליל סיפר
שהנערים נמצאים עם הגמלים כל היום בשדה והוא בא פעם בכמה ימים
להביא להם אספקה ולראות שהכול בסדר. בחורף הם רועים בנאות
הכיכר ולפני הקיץ הם עוברים לרעות בחלץ, ליד אשקלון. לעשהאל
הסיפור נשמע לא ברור והוא שאל: "אבל איך אתם הולכים לשם?" כי
הארץ סלולה כל כך כבישים מהירים והנתיבים חוצצים, ויישובים
ושדות ומטעים מגודרים, וכל מיני סוגים של פקחים, אז איך הולכים
את כברת הארץ הזאת מאה ועשרים גמלים צונפים, מעלי אבק, מטילי
שתן וגלל. חליל אמר: "אנחנו הולכים לנחל צין, עולים בלילה
במעלה עקרבים וממשיכים עד דימונה. מדימונה יוצאים ביום שישי
אחרי הצהריים והולכים על הפסי רכבת שבעים קילומטר מכה אחת
ובשבת בצהריים עוברים את הפסי רכבת מתחת גשר ואז אנחנו כבר
קרובים".
ועשהאל נזכר בסיפור יוסף והאחים.


[מתוך "סוף חורפית", הוצאת ברקאי ספרים, 2003]