בחורף נשאלה שאלה בכיתה של הילד. השואלת הייתה המורה חנה. אישה
לא צעירה שבאה מרומניה שנים מספר לפני השאלה. אפשר היה לשמוע
במבטאה, שהיה גורר "חית" אל מקומות ש"הא" צריכה להישמע בהם.
היא לימדה אותם את צלילי הא הידיעה; ההגה לעומת החליל לדוגמה,
בריסטולים שלמים לשנן את העניין הזה הביאה כתובים כתיבת ידה
התמה, מעתיקה נכונה את דוגמות האותיות, המאוירות בפלקט מטעם
משרד החינוך של הממשלה, והפלקט תולה מעל הלוח בכיתה. והיה לה
דיבור עם הבריסטולים שלה שהיו מגיעים לכיתה גלילים מהודקים
בגומייה דקה. ומה רוצה גליל בריסטול כשפורשים אותו אחרי שחרור
מאחיזת גומייה; להתגלגל חזרה. אבל לא אצלה. הייתה מגלגלת אותם
גב תחתון, בטן עליונה, ובסיבוב הזה אילפה את הבריסטול להתפשט
בכניעה.
גרה בשיכון יוספטל בעיר הסמוכה, משם הייתה באה יום יום ללמד את
הכיתה שישבו בה ילדי מהגרים שבאו פחות או יותר מכל הארצות; מקו
מרוקו בדרום, צ'כיה בצפון-מזרח, בואכה רמות אירן. היה לה אותו
ריח קבוע בכל יום חדש, קרם ידיים ישן, וכפותיה כשהייתה מוחאת
לקבל שקט - אבק גירים היה פורח מהן לבן. נתנה רשות דיבור רק
למי שישב בשקט בידיים שלובות והצביע ביד מקופלת כשהמרפק צמוד
לצלעות. לא נתנה רשות למי שקופץ חמור בראש וצועק "המורה"
"המורה", זה לא נימוסי ככה, או מצביע בתנופה או מתפרץ, שאז היא
הייתה מעמידה בפינה.
ועם כל אלה העדיף הילד ללמוד אצלה מללמוד עם המורה בתיה שהייתה
מפחידה. אצלה היו לומדים בשקט דממה מעיקה ילדים רכונים על
עבודה עצמית. אוושת דפים מתדפדפים. אוושת מחק עובר על נייר.
דפיקת עיפרון נשמט. מי יעז להרים ראש להתבונן מעל השולחן.
ובתיה. נקישת עקב ארוך ודק שמכוונת ומכה ברצפה, ובהשהיה מעבירה
ממנו את המשקל אל שארית כף הרגל המוחזקת באוויר עד נחיתת
דפיקתה גם היא ברצפה. טאק, טאק. צעד, צעד. פוסעת בין הטורים.
לאט לאט. לבושה חולצה קצרה ארוגה בעיניים מרווחות שפורץ מהן מה
שהיה אמור להיות מוסתר. מיני קצרצר מציג את רגליה: ארוכות,
חטובות, חלקות, שחומות. בהיעצרה ליד תלמיד כמעט נצמדת, והוא,
מצטמצם כולו אל השולחן, קבור בעבודה, פיק, פיק, פיק, ציפורן
ארוכה מטופחת בלכה כסופה מנקרת בקדקוד הילד, כאב חם, חד,
מעליב, מתפשט במעגלים בגולגולת, יורד במורד הגו עד מוסדותיו.
יש דם, אין דם, הילד חושק שפתיים, לא משמיע הגה. "הכול בסדר
אתך? משהו לא מובן? היום אתה לא כל כך מרוכז, מה?" משייטת הלאה
בין הטורים. עכשיו שום דבר כבר לא מעניין את התלמיד ההוא. שום
דבר. הדממה נמשכת עוד, מאיימת יותר, מעיקה יותר. פתאום כמו
ציפור טרף נופלת על טרפה, תולשת ילדה ממקומה בתנוך אוזנה,
צווחותיה נצרחות, נצרחות, עולות, עולות, מאיימות. זה הפחד
בכיתה של המורה בתיה.
הפחד הזה שונה מהיראה כלפי המורה אלכס, שכשהוא מישיר את עיניו
הכחולות אתה נצמת. מורה למלאכה, מלמד בקול רך במתינות
ובסבלנות. ציור דגם; מטקה, נאמר, למשחק פינג פונג על שפת הים.
נהדר. הלא? תענוג. מה שהילד יבחר. מלמד איך מעתיקים את הסרטוט
אל חומר הגלם - לוח עבה של דיקט לדוגמה. מלמד אחיזת מלחציים
נכונה, כליבה, ניסור במסור יד, ניסור במסור גב וכיווני הקצעה.
לטישה עם כיוון הסיבים, והדבקה בדבק לבן שריחו נעים. את שאריות
הדבק מורה להסיר מן העץ במטלית לחה עוד כשהדבק טרי, שלא יישאר
לכלוך, שהעבודה תהיה יפה, הצבע הסופי לא יעלים את מה שהיד לא
דייקה. (אבל מהאצבעות אין ממהרים להסיר את הדבק, מניחים לדבק
להתייבש. המריחה הלבנה נעשית לקליפה אטומה שהולכת ומצטללת עד
שקיפות כמעט. מענג לקלף אותה. תחושת התנתקות דקדוקית ממרקמי
העור. נקודה נקודה, קטע קטע, שטח שטח. יריעה. למולל ולדוש את
היריעה - רוצה אמור בדל, דלדול, פיסה - בין אגודל לאצבע שעה
כמה שיותר ארוכה). מלמד שיוף בשופין וליטוש מן הגס אל העדין
בניירות הזכוכית. צביעה בלכה, את ניקוי המברשות, שאם לא יוקפד
- הלכו לעזאזל, לזרוק לפח. אחרי שימוש אחד. "מה אנחנו
מיליונר". ובכלל, גם בלי קשר; כלי עבודתנו הם ילדי תרבותנו,
פרצופנו האמיתי הלא דמיוני כפי רצוננו. לכן באחריותנו שיהיו
נקיים ומטופלים לסוגיהם בשמן, במברג ובמשחזת. תלויים במקום
הנכון בארון, בסוף שיעור המלאכה. "ושולחן העבודה. לא. אתם לא
הולכים לשום מקום. קודם תדאגו לנסורת הדקה".
הוא גם מורה להתעמלות אלכס. גוץ משולש גוו, עב ירכיים ועב
זרועות. היה אלוף התעמלות במולדתו, עכשיו אלוף הארץ הזאת. מלמד
אותם דברים מדהימים באמת - בהתעמלות. פליקפלקים, תרגילי חמור,
טבעות, מתח. גלגולי רחיפה מבעד לאש להבות. פירמידות להופעות
בית-ספריות. אבל גם מסוגל לפגז בכדור ילד שמעצבן אותו. מסוגל
לקלוע את צרור המפתחות של אולם הספורט בכוח רב לילד בגב. הוא
מסוגל לצלוף ככה, מחצי מגרש. ולראות את הילד הנצלף מתקפל
תחתיו. בבכי צועק. טוב. הוא מופרע הילד הזה, דודי. פושטק. אין
מי שיכול עליו. כל תקופה מעבירים אותו כיתה. מעלים, מורידים,
משהים, מנסים, מחזירים. שתי כיתות בכל שכבה כפול שלוש שכבות.
כמה כיתות כבר עבר. על כמה מורות כבר רוקן פח אשפה או זרק את
המטאטא מהפינה. וכשההשתוללות מתחילה, אפשר להתחיל לחשב כמה
יעלה לתקן את הנזקים; חלונות מנופצים, חורים בתקרה.
והשאלה של המורה חנה. השאלה שלה הייתה: מי יודע מה זה מרבד.
סיפרה שפעם הייתה ארצנו מכוסה מרבדי פרחים בכל מיני צבעים,
היום כבר אין כי קוטפים את פרחי הבר זרים זרים, צבעה משטחים על
הלוח, בגירים צבעוניים שאת כל אורך גופם הצמידה ללוח ומשכה
פסים, וואו איזה יופי מדהים של מרבדי פרחים. כשהציור שלה היה
מוכן אמרה "עכשיו כל אחד יצייר מרבד" וחילקה דפים. הילדים
הוציאו גירי פסטל, שישה בקופסה אחת, היו גם בשנים עשר גוונים,
אבל אלה היו נדירים הרבה יותר אצלם בכיתה, הילדים כולם ציירו
פחות או יותר את הציור שראו בלוח; כתמי צבע מלבניים דבוקים זה
אל זה כיסו את שטח הדפים. אחר כך הילדים השוו תוצאות. של מי
יצא יותר. יפה או מה. הילד לא היה מרוצה ממה שיצא לו. לא
הצליחו לו המשטחים. לא היו מושלמים בעיניו, כי נשארו בציור פסי
דף לבנים שהצבע לא כיסה. אולי כי לא היה מרוכז בזמן הציור,
אולי כי כשהמורה חנה דיברה על אלו שקוטפים פרחי בר זרים זרים,
חשב על אבא שלו שפעם בנסיעה עצר פתאום את האוטו שלהם, יצא ממנו
בתנופה, וניגש אל איש שעמד בשדה לצד הכביש מחבק זר נרקיסים
ענקי. אבא החרים את הזר הקטוף של האיש ודרך עליו ורמס אותו
להשמידו אל תוך בוץ השדה. היה משהו אלים במעשה, שהילד לא היה
מכיר באביו, היה לו קשה לראות את מעשהו וגם את פניו החפויות גם
מתפלאות של הקוטף שעמד שם ולא התנגד. בכל אופן צירוף המילים
מרבד פרחים והמושג שהילד קיבל עליו - הוא היה מדמיין את עצמו
שוכב על מרבד שכזה ומתגלגל - לא עזבו אותו אחרי השיעור. כל
החורף ההוא חיפש מרבד, ולו אחד, אבל בכל פעם שניגש אל מה שנדמה
להיות משטח צבע אחד, גילה שם הרבה ירוק מציץ בגוונים וגם פרחים
בצבעים אחרים ובכל מיני צורות. זה תסכל אותו, לא להגיע אל מה
שהמורה חנה זכתה להכירו. כי אם יש יופי מושלם שכזה, למה שהוא
לא.
המרבד המבוקש נמצא כשפרחו הכרמליות במדרון הניבט אל דלת ביתו.
פרחו בשולי דרך הגבול שבין המושב לעיירה שהייתה נבנית שיכונים
אחידים למראה, על המדרון ועל הגבעה שמעליו. פרחו היכן שילדים
מן העיירה היו יורדים לצעוק במקהלה לעבר המושב את ה"קקה פיפי
בספסל".
היה מין טקס כזה, הילדים יורדים לצעוק בנחישות את הקקה פיפי
בספסל. ואז; ממול הבית של הילד, ממעבה סבכי גינת ביתה - מטפסים
ושיחים עלו, השתלטו וכיסו את החלונות, קשרו סביב הפשפש כמו
לאסור התגנבות ומעבר, וגם את הגדר עד שלא היה אפשר להציץ בעדה
אלא רק לנחש ולתאר ששם עומדת טירה בתרדמת מאה שנה. ועם הצעקות
שאינן חדלות "קקה פיפי בספסל", הייתה מגיחה מהמעבה ההוא הפרשית
ההונגריה.
היא הייתה סבתא, זקופת גו הייתה מגיחה במגפי דורבנות ובמכנסיים
צמודים, גם החולצה הלבנה, קסדה שחורה רוכבת על ראשה האפור,
שיער ארוך קלוע בצמה, הקסדה רתומה ברצועה שחורה תחת סנטרה, שוט
אילוף ארוך בידה, הייתה מתנפלת בצעקות "קיש מן טוחס אריין"
וצליפת השוט באוויר מפיקה שריקה, הם נפוצים ונבלעים בקולות
צחוק לעגני בעיירה, לפעמים, לזנב בם, היה מצטרף בנה בדהרה על
טרקטור אדום מסוג פרגוסון. ומשהיו צועקי ה"קקה פיפי בספסל"
נבלעים בעיירה, היה עומד המרדף. כי אם המושב הוא תחום, העיירה
היא תחום נפרד.
הילד למשל. מרצונו החופשי לא היה מעז להראות שם את פניו. רק אם
היה צריך לאוטובוס אגד שמסיע אל העיר. כי תחנת העיירה הייתה
קרובה יותר אל ביתו מתחנת המושב. רק אם אמו הייתה מפצירה ממש
שייגש דחוף למכולת שם, בעיירה, היה הולך. אבל איזה פחד הוא היה
פוחד. כי שם היו הנערים נעים בחבורות, כמו משחרים לטרף, ואם הם
רואים אותו שם לבדו, מיד הם קולטים ומזהים ומקיפים. קללות;
ואיזו סטירה ובעיטה, משלחים אותו באמירה "כאן זה טכשש. היבנת.
עכשיו עוף. לך. אין לך מה לחפש פה. זה ברור. הלך עליך אם עוד
פעם תבוא לפה". מזנבים באבנים את הימלטותו החפויה.
בכל אופן. כשהן פרחו, הכרמליות, ראה הילד מדלת ביתו כתם ורוד
חזק עוטה את שיפול הקרקע ההוא, והכתם היה לגמרי מרבד. בפעם
הזאת שמר הכתם על מרבדיותו גם כשהילד קרב אליו ונוכח בהמון
הפרחים הוורודים וצורתם צלב שהיו הכרמליות. גם ציפורן מצרית
צמחה שם, נוטה יותר לסגול, גם ציפורן חתול שצבעה כתום, עשננים
צמחו שם, פרחיהם ועליהם משל לעדינות, מרורים מכונמים ושיבולים
שועליות. גם שם היו גווני הירוק המסרבים לאחידות, כמה סלעים
ואבנים בצבצו, וביום שמשי הדיף הכתם ריח ניחוח דבשי כבד, שהיו
רוחפים ועפים ומנפנפים ומקפצים וזוחלים אליו כל מיני חרוקי גוף
דבוריים, זבוביים, חיפושיים ואחרים. ועושים שם מעשים. בינם
לבין עצמם. ועם הפרחים. רפרוף והתקרבות. היצמדות והתאבקות.
יניקת צוף. הזדווגות. וצרצורים ציקדיים היו מזדמרים מתוך
קציפות לובן ריריות תלויות בגבעולים טריים ירוק. הילד היה הולך
לבקר את המרבד בשעות אחר הצהריים. בייחוד הוא אהב כשהשמים
ניתנים באפור פלדה כחלחלי, שאז יש סיכוי לאור חורפי, בלשונו;
שמש מפציעה בין קרעי הכחול פלדה, האור הבוקע זהב, והניגודיות
שלמה, והרגשת הרגע האחד. הרגיש שהמרבדיות הזאת שמצא מספקת אותו
ועונה, וכשהמרבד קמל עם תום הגשמים, לא הצטער הילד. הקיץ
חיכה.

מתוך "סוף-חורפית", הוצאת ברקאי ספרים, 2003