יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה לבכות עליהם...
כל כך הרבה דברים שאמורים להדיר שינה מהעיניים... אבל הציניות
היא בלתי נגמרת. את כולם אנחנו מאשימים וכלפי כולם יש לנו
טענות. אבל מה איתנו? מתי נדע שלפעמים גם אנחנו טועים? העולם
הזה חומרי מדי בשביל הנשמה. במובן מסוים כבר איבדתי את התמימות
בגללו, וזה כואב. דבר שאבד בלי שוב, ככה היא התמימות. לא נשארת
להרבה זמן, גם אם שומרים עליה בשתי ידיים.
התעוורנו, לא יודעים כבר במי לבטוח. סומכים על מי שלא צריך.
מתעלמים ממי שכן צריך לתמוך בו.
יש כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכים להצטער עליהם.
כל כך כואב, סוף חודש אלול ורק עכשיו זה מתעורר.
איך? איך אנחנו מסוגלים לקום בבוקר, לצחוק, לחייך ולהתנהג
כאילו הכול בסדר, כשבעולם מסתובבים אנשים פגועים, ממנו?
למדנו לא לשים על אף אחד, לעשות רק מה שטוב לנו (גם אם זה על
חשבון אחרים). למדנו להתעלם מהמתנות של הקדוש ברוך הוא, ומה
שלא מתעלמים ממנו - מזלזלים בו.
כמה אנשים בעולם מייחסים את כל הטוב למי שראוי לו?! לאבא
שלנו!
כמה עוד התגלויות אנחנו צריכים כדי להתנער?

למדנו לפלוט ססמאות בלי להאמין בהן, למדנו להתנכר, לזלזל,
להתעוור.
מפריע לנו כשהבגד מתלכלך, כשפספנו את ההסעה, כשנכשלנו במבחן -
אבל האם מפריע לנו שלא אמרנו תודה להורים?! שחודש אלול כאן
ועוד לא חזרנו בתשובה?!
אנחנו מעבירים את החיים, מחליקים אותם, הכול בסבבה... וזה
נכון?
למדנו לשאול שאלות בלי לשמוע את התשובה. למדנו לכעוס על כל דבר
קטן. אנחנו מרגישים לא טוב לבקש סליחה. מרגישים שעושים משהו
שאסור כאשר אנחנו רוצים להסתכל בראי ולדעת שיש מה לשנות.

הקדוש ברוך הוא כאן. בכל מקום, משגיח עלינו תמיד, רואה אותנו
תמיד, ואנחנו רק צריכים לדעת לפתוח את העיניים ולראות. זה לא
קשה וזה לא רחוק מאיתנו. רק צריך לפתוח דף פעם בחודש ולעשות
חשבון נפש עם עצמנו, עם אבא. אולי ככה נוכל להגיע למקומות
אחרים, לא חומריים. אולי בבוא היום נדע לקחת את החיים
בפרופורציה ולא נגיע למצב שכמה ימים לפני ראש השנה, אנחנו
נזכרים במה עשינו, ואין לנו מושג איך להתמודד...

פעם בשנה יש לנו הזדמנות להסתכל פנימה ולהוציא את כל מה שאנחנו
מדחיקים, אז לפחות שנעשה כמו שצריך ועד הסוף.