מה, נראה לך הגיוני? הרי אם היתה עולה האפשרות הזאת בזמן אחר,
היית חותך את השמיים במספריים וצועק מבעד לחור שנפער "fuckin
so what"? ובטח שאני אצעק באנגלית.
אבל היום זה אחרת, היום אתה לא יכול סתם לקום בבוקר או בצהריים
או בכל זמן אחר, ולגלגל איזה כדור מסמורטט הלוך ופצוץ על קיר
כסוי גרפיטי עניים סטייל כהנא מאגרף את ילדותך מחוק שאריות עשב
וסביונים מבעד חריצי מרצפות וסדקי אספלט המהגרים. לא ככה?
ואם היתה מילה או משפט או איזה להטוט שבלהטוטים, או אפילו
ארטיק קרח בטעם דובדבנים שהיה בזמנו כל כך נדיר, שבתוקף
נדירותו שימח לבבות השכונה וצבע את לשוננו זרות. היום אפשר
למצוא אותו בחבילות של עשר ובמחיר מבצע חיוור ובוש פנים על
שחלפה לה תהילת עולם. היום אחרת, היום געגועים.
פה בפינת הרחוב פותחים עוד בית קפה, יריעות שחורות מכסות על
הפתחים, עליהם באותיות קידוש: ''4.11.2005, הפתיחה הגדולה",
אתה מבין, הפתיחה הגדולה בקידוש לבנה וכולם אדישים ברחוב הזה
המודע לעצמו כל כך עד מריטת שערות וקילוף העור.
איפה אתה תהיה בפתיחה הגדולה? "...אהה... אני חושב שאני נוסע
למשפחה באותו יום..." ''...עזוב אותי מפתיחות גדולות, תן לי
בוף, אמריקן ארמי ואני אפתח בעצמי.." ''...טסס, אהה.. חייבים
ללכת, נראה לי יהיה מגניב..."
אני לפחות אעבור שם, מה יש לי לעשות, לך תדע, מספרים עליו שעין
לא ראתה, ואוזן לא שמעה וכל מיני כאלה. סנשו פנשו בתפקיד
הגיבור, מפצח תחנות רוח כאילו היו גרעיני חמניה, תקועים על
עכוזם, יושבים לבטח בערבות עפולה.
ככה אני, אופטימי. תן לי סטירה ותראה איך אני מתאושש כמו גדול,
אני לא אתן לאף אחד את התענוג הזה. נכון...?