אוגוסט האכזר לא היטיב עם אטימותה של דירת הסטודיו התל-אביבית
הקטנה, הזיעה אשר נבעה מחרדה נוראית התערבבה לה עם הזיעה
האופיינית לכוחותינו, זו הנלחמת באחוזי הלחות הבלתי רגילים
וכרגיל מפסידה את הקרב ונהרגת במלחמה, משילה בדרכה ארומה
מרעננת ורצון עז לקרבה.
נראה היה שהבחור שאיתי, בן אנוש ממוצע עם שיער כחול ועיניים
כהות מוטרד מעניינים חשובים יותר, הוא נע הלוך ושוב מתנשם
בכבדות וזועק אל העולם החיצון דרך נקודות שחורות שנחרטו על
פלסטיק לבן, תמונה גרוטסקית עלובה אשר שיקפה באומללות את
המתרחש מעל ומתחת לאותו חדרון אפלולי ובוער.
מה חשוב יותר מהעובדה שטיפות מים נוטפות סרחון מכסות את
גופינו? חשבתי, וניסיתי להפנים קטעי שיחה מקוטעים בין אותה מסה
מגוחכת אשר הילכה לפניי לבין ישות שנייה ובלתי נראית.
"תגיעו לכאן עכשיו, אני לא יודע מה לעשות איתו... הוא כאילו
נכבה... נעלם... אני לא מבין איך יכולתם לעשות את זה? מה אם
מישהו אחר היה מוצא אותו? הוא היה מאשפז אותו על המקום!! מה
חשבתם שייצא מהתוכנית האידיוטית הזו?!" בקעו הקולות מפיו ולא
אמרו לי דבר, נראה היה שכלל הדברים שמסביבי היו חסרי משמעות
ובלתי מובנים ואילו הדעת שלי, האינטליגנציה והיכולת להבין את
עצמי היו חזקים מתמיד, אז מדוע כלום אינו ברור? ומי הוא אותו
אדם אשר ללבו שלו אני מבין, מי אני? ולמה אני לבד? רציתי לפרוץ
בבכי, החוסר ידיעה והרגשת הכאוס הם הגרועים ביותר, איני יכול
לחיות כגוש בשר בעולם דמיוני, איני יכול לזנוח את האמת.
הרגשה נוראית של בדידות אכזרית פשטה על גופי והרגה את נפשי, לו
רק יכולתי לבטא זאת בקול רם,
נשמתי עמוק והתחננתי להינצל מהדבר היחיד שהעיק על האושר,
להימלט מן הלבד, להוות חלק מהקיום,
לקרוא את החלל מסביבי ולפרשו לרגשות, לשמות, למילים.

כשצלילו של פעמון הכניסה יצר פרנויה בלתי רצויה, הסבתי את
תשומת לבי המלאה לפתחו של החדרון הבוער, תחושה זרה ועל טבעית
גרמה לי להאמין כי מאחורי החוצץ נמצאת האמת, שאותו הצליל המתיש
נושא בדקויותיו את הפתח לחיים.
והנה, נפתח החוצץ באיטיות מהפנטת, חושף את גופותיהם הנרקוטיים
של שני בני אנוש מוכרים הנוטפים גם הם את נוזליה של אותה הזיעה
הספציפית ומובילים אל הידיעה.
"הבחור עם שיער הקטיפה!!" זעקו עצמותיי כמנסות להשתחרר מהתרדמת
המנטאלית אשר נחתה עליהם, "והנה בת האדם הבוכייה שאיתו", הגלגל
המוביל את החמצן למוחי החל מתגלגל במהירות, שולח מידע ומבהיר
את התחושה, אני מתרגש להוות חלק פעיל מהיקום הסובב אותי, מתרגש
לדעת, מתרגש להכיר, נואש מתמיד להבין את סוד היקום ומתקיים
מתקווה.
פתחתי את פי לקרוא אליהם, להיפתח בפני אלו שהכרתי, מלאכי
התודעה שנשלחו על מנת להשליט קצת סדר, לכבול את האנדרלמוסיה על
כל פגמיה.
פקחתי עיניים אחוזות תקווה, הזזתי את שפתיי הנושאות מילים,
נוכחתי שמסביבי שממון.

"הסמים הרגו אותו, והסמים יחזירו אותו לחיים", היה המשפט
האחרון אשר חדר אל אוזניי, עיניו הירוקות היו האחרונות אשר
נגלו לעיניי רגע לפניי החשכה, טעמם המריר של חמשת הטיפות אשר
נטפו על לשוני היה הטעם החזק והמשמעותי ביותר שהרגשתי בחיי.

והנה פקחתי עיניים, מוצף בהרגשה מוזרה כל-כך עד כי לא ניתן
להסבירה במונחים אנושיים, שלווה מופרכת? עייפות מנטאלית?
אידיליה? תארו לעצמכם שלא הייתם ישנים אף פעם, שלא היה לכם לא
יום ולא לילה, רק קיום חסר כל פשר בו אתם מהלכים אטומי
אוזניים, נטולי יעד או מטרה, לא ישנים ולא ערים, לא חיים ולא
מתים, פשוט קיימים. עכשיו תחשבו שהייתם מצליחים סוף סוף
להירדם, להירדם לשנה שלמה, לישון שנת ישרים עמוסת חלומות,
להתנתק מהמציאות לא-מציאות אשר כבלה אתכם אליה בשלשלאות ברזל
מטילות אימה, לחייך בעיניים עצומות ואז בפתאומיות מוחלטת-
לפקוח אותן. איך זה מרגיש?
התרוממתי בזהירות מעל למיטת היחיד אשר הייתה מוכרת כל-כך
וגיליתי את השתקפותי בארון הזכוכית שממול, "עידו צוקר", מלמלתי
לעצמי, "אקסל", ספיראלות צבעוניות אשר מטרתן העילאית היא
היסחפות הדרגתית אל פלשבק מעופש נתנו אותותיהן, ואני, שיכור
מהשלווה ומסומם מההשלמה הקרבה לקראת סופו של הסיפור נסחפתי אל
תוך לבו של יום חורפי אי שם בשנות התשעים, גלקסיה-בתוך
גלקסיה-בתוך גלקסיה גדולה עוד יותר-כדור הארץ-ישראל-דיר הכבשים
האפלולי של המושב, שעת לילה מאוחרת.

לא על הרבה נושאים הסכימו אנשי המושב המבוגרים יותר, אך כקבוצת
אנשים המרכיבה בתוכה את שלל גווני האוכלוסייה הישראלית אשר
מיקמה את עצמה במקום מבודד ושומם הם דווקא הסכימו רובם ככולם
לגביי נושא אחד יחיד ומיוחד- אני ופרדי.
את מספר הצעירים המצומצם של המושב ניתן היה לספור על שתי
ידיים, מלבדנו הייתה השכבה הצעירה יותר שכללה בתוכה את עדן,
אחות של פרדי, ואת  חברותיה אשר הכרנו שנינו, כל אחד בתורו,
מקרוב, קרוב מדיי.
הן העריצו אותנו כמו שטינאייג'ריות ממוצעות מעריצות כל מורד
טלוויזיוני באשר הוא, ובעקבות כך, כיאה למושבניקים חרמנים בני
שבע עשרה, גילמנו בדמותנו בקפידה מרובה את דמות "המכופף" הידוע
משירו של מאיר אריאל, ואכן סימנו את הפלחים של כל האבטיחים
בצדי הדרכים כשאנו מבינים היטב ובחיוך מרוצה את כוונת המשורר.
השכבה הבוגרת יותר, שכבר הספיקה לעזוב את המקום הזנוח ולספק
סיפורים גדולים על תל-אביב והעולם הגדול, אמנם הייתה גם היא
בעייתית, אך לא כמונו, אגדיל ואומר כי אין ספק בלבי שאף בכל
חמישים שנות תולדותיו של המושב הארור לא חיכו וציפו אזרחיו
שומרי החוק למראה גבם ההולך ומתרחק של תושבי המקום יותר מאשר
למראהו הצנום של גבי שלי כשלצידו, זקוף בבטחה, גבו של מורה
הדרך שלי, החבר הטוב ביותר והאדם הכי אפאתי לתלאות הקיום
שפגשתי מימיי, כפיר דרורי הידוע בכינויו- "פרדי."
נראה היה כי מראנו, שאיפותינו ומעשינו עמדו בסימן כל מה שרע
ואיום בעולם, אך בשבילנו המוסיקה הרועשת, ריח החשיש האפגאני
המתערבב עם ריח צואת הכבשים וכיבוש הנקבה הבאה היו תכלית חייהם
הפרוביזורית של ילדים אבודים, זמן ספור לפניי שהם יוצאים לכבוש
את העולם.

על אף אהבתי הנשגבת למוסיקה אלקטרונית בימים מאוחרים יותר,
בתקופה זו דווקא פרדי היה זה שהתעסק בה יותר מכל, פוקח את
עינינו לאופקים חדשים. עובדת היותו היחידי במושב אשר החזיק
ברשותו מחשב פרטי ותוכנות מתקדמות ליצירת מוסיקה קידמו את
התהליך, פריבילגיות מינוריות של עסקאות סמים "גדולות", הייעוד
הנסתר של פרדי עוד כשהיה בחיתוליו והניב תוצאות מספקות עוד
בימים רחוקים ותמימים אלו.
החיים חייכו אלינו וכל תוכניותינו תקתקו כמו שעון שוויצרי
איכותי, אולי בגלל שכולם אהבו את פרדי, אי אפשר היה שלא. הוא
היה ילד טבע שבתוכו מסתתר מנהיג בחסד, כל זאת בתוספת לעיניו
הירוקות אשר הפנטו אל הלא נודע ולמראהו הטהור עוצר הנשימה.
אני לעומת זאת, עוד הייתי תקוע מאחור בשנות השמונים המזעזעות,
בלב לבה של סצנת הרוק-מטאל המשובחת של אותם שנים, עוטה בנדנות
צבעוניות ומתפאר בשיער בלונדיני חלק וארוך, לא עלה על דעתי
שיום אחד אצור מוסיקה ממוחשבת ולא אמשיך לנגן סולואים קלאסיים
על גיטרה חשמלית ישנה, תמימות נחושה אל מול פניו ההפכפכות של
הגורל.

באותו לילה ישבנו שנינו על מחצלת קש רעועה, פרדי עישן סיגריה
זולה ואני שקעתי במחשבות עמוקות, גשם כבד ירד בחוץ, מוחה
בעוצמתו כל אשר נקרה בדרכו, חשבתי לעצמי עד כמה אני רופף.
סיפרתי לפרדי על המחשבות הרבות אשר התרוצצו במוחי, על עובדת
היותנו גושי בשר חסרי חשיבות לעומת עצמתו של היקום, על עד כמה
בלתי משמעותיים הם השאיפות שלנו, המחשבות שלנו והתוכניות שלנו
שהרי בכל רגע נתון אנו עשויים להעלם, להתפוגג, לחזור
למקורותינו כגושי עפר בזויים.
פרדי לא ענה, הוא רק לקח את הגיטרה הישנה וניגן את אחת
מהקלאסיקות השגרתיות שלי,
"Nothing last forever even cold November Rain" הוא שר, ואז
חזר על אותו המשפט בקול צרוד ומרומם.
"זה אמור לעודד אותי?", שאלתי.
"בוודאי", הוא ענה.
"למה"?, התעקשתי. " אם אפילו הגשם מתפוגג אז מה הסיכויים שלי
לשרוד? אני בסך הכול עידו צוקר, עוד סטלן אנונימי שרוצה לעשות
אמנות, עדיף כבר לקבל את התבוסה בידיים פתוחות מעכשיו."
"תסתכל על עצמך" הוא אמר, "אתה יפה מדיי, העולם לא יוותר עלייך
בכזאת קלות, אתה לא סתם עידו צוקר- סטלן אנונימי שרוצה לעשות
אמנות. אתה, אתה, "אקסל" ואתה כבר עושה אמנות. "
וכך, בלילה אפרורי, גשום ואפוף עשן בדיר הכבשים של המושב, הוא
תבע את המושג ששינה את חיי לנצח, המושג שהחזיר אליי את הביטחון
העצמי שהביא אותי להישגים עליהם אפילו לא העזתי לחלום.
וכך, בלילה אפרורי, בין שברי המבחנה השבורה, התערבבו להם טיפות
הדם שלי בשלו וידענו שלא נפרד לעולם.