ביל היפה ג'ונסטון נשען על הבאר, מגלגל את כוס הויסקי שלו בין
שתי ידיו. הוא הציץ מסביב, וראה את כל תושבי העיירה מביטים
בפסנתר החבוט שניצב, עטוף בשרשרות, על הבמה הקטנה מאחורי הדלת
למטבח. בדרך כלל היה הכושי של מיס האנה מנגן בו נעימות ישנות,
דופק במרץ על הקלידים, כאילו אם יאט תשלח אותו מיס האנה חזרה
לפוקיפסי, משם נמלט לפני שלוש שנים. אמנם העבדות בוטלה
בינתיים, אבל בעיירות הקטנות של 'באמה ומיסיסיפי עדיין תלו
כושים שמרדו, כביכול על גניבה, או אונס של לבנה. אבל היום
ג'ורג' הקטן, כמו שקראו לו כולם, על שום גובהו העצום, לא ניגן
שום ינקי דודל דנדי, או את הדגל זרוע הכוכבים, ואת שאר הנעימות
הפטריוטיות שניגן בימי שבת, מאז נצחון הצפון, תמיד מקפיד לקוד
קידה מתרפסת אל מול תמונת הנשיא, אייב הישר. היום ישב שם טיפוס
מסוג חדש, טיפוס מהסוג שלא רואים בדרך כלל יותר מעשרים מיילים
מהאטלנטי - מין סוג של גבר, חנוט כולו בפראק שחור, עם כובע
צילינדר ישן. כשהגיע אתמול, הוא הציג את עצמו בשם הבלתי האפשרי
מיקלוש, ומיד זכה לכינוי מיק הקברן, לכבוד כנפות הפראק,
שהדלדלו על אחוריו הצמוקים. בבוקר, כשירד לאכול, ונבהל מהביצים
השרופות ומתפוחי האדמה החומים, שהוציאו את תהילתה של מיס האנה
מדדווד ועד אוגללה, הוא ראה את הפסנתר בפינה. בבוקר ג'ורג'
הקטן ישן עדיין, מותש מהזונה של יום שישי שלו, אותה היה קונה
כל שבוע, ומסתגר איתה שעות בחדר הקטן מאחורי צריף החזירים של
רד ברוקדייל, אותו שכר למגוריו. הצרחות שהיו עולות משם בלילה
היו מטרידות את הצבועים שהגיעו בעקבות נאקות המחאה של החזירים.
הצבועים ברחו אחורה, אל גבול האור של העיירה, וישבו שם, בהבעת
הטמטום הלגלגני של הבהמה המטופשת הזו, והקשיבו לג'ורג' הקטן
מכניע שוב את סאלי, כמו בכל יום שישי. ג'ורג' שילם לה גם על
יום שבת, בו היא לא עבדה, אלא ישבה בחדר שלו וכיבסה את בגדיו.
כאשר מיק הקברן ראה את הפסנתר עיניו נפתחו. הוא מלמל משהו לא
ברור בשפה שלו, לה קרא אונג-ארית, ובלי לבקש רשות מאף אחד, דבר
שלא נשמע כמותו מאז הגיעה מיס האנה בקיץ השחון של 64, והקימה
את הבית שלה. מאז על פיה יישק דבר, כך ידעו כולם. טוד, הבריון
של מיס האנה, שישב כמו בכל בוקר ליד הדלת, קם באיום, אבל עד
שהגיע לבאר כבר החלו הצלילים בוקעים מתיבת התהודה של הפסנתר,
ומיס סאלי סימנה לו לעצור. "בראהמס, השניה" היא מלמלה לעצמה,
ועצמה את עיניה. מיקלוש עבר משם לשופנהאואר, ומשם חזר אחורה
לבטהובן. כשבקעו צלילי הבראנדרבורגים של באך מהפסנתר, שעבר את
שלב ה-צריך כיוון כאשר למיס האנה עוד היו שערות אדומות כמו אש,
היא התיישבה בחולשה, וסימנה לביל היפה לחלק לכל תושבי הבאר
משקה על חשבונה. ביל ציית כמובן, כולם צייתו מיד למיס האנה,
מהשופט של המחוז, שהיה מגיע בכל יום שלישי הרביעי בחודש, בשעה
חמש שלושים ושתיים בדיוק, שתי דקות אחרי שסיים את המושב תורן
שלו בבית הסוהר מעבר לרחוב, אוכל מנת תפוחי אדמה חומים, ונכנס
לחדר האחורי עם סאלי. מהשופט ועד לאחרון השיכורים, אפילו ג'ק
נוצה שבורה, האינדיאני שחונך בבית ספר מיוחד לאדומי העור, וחזר
לשבטו רק כדי למצוא אותם חיים בשמורה, בעוד הלבנים יושבים לבטח
על האדמה שהייתה שלהם עד לפני שנים מעטות. ביל הביט הכוס
הויסקי שלו, היא הייתה חצי מלאה, שלוש אצבעות בדיוק, כמו שמיס
האנה אמרה לו - זה הגובה של ויסקי כפול מערבית למיסיסיפי. ביל
הביט בכוס, והמתין. מדי פעם מישהו מהשיכורים ניסה לבקש שיר
מוכר, אבל טוד, שלמרות שהיה גדול לא היה טיפש, ראה את מיס האנה
יושבת בעיניים סגורות ומתנודדת לאט לאט לקצב המוזיקה, השתיק
אותם ביעילות. אף אחד לא העיז לזרוק שום דבר לכיוון הפסנתר,
מאז שטוד זרק את בוב אוזן קטופה מעבר לרחוב, ישר לתוך קיר
הלבנים החדש של בית הכלא. הטחת אדם בוגר בקיר ממרחק של חמישים
רגל לא היוו בעיה עבור טוד.מיק הקברן סיים את הנגינה, והביט
מאחוריו, מופתע לראות את הקהל השקט שישב מאחוריו. הוא חזר בחשש
לשולחנו, שם ישבה מיס האנה. היא הושיטה את ידה הלבנה, שגם אחרי
שלושים שנה של עבודה קשה עדיין היתה עדינה כמו ביום שעזבה את
בית אביה באוטיקה, ואחזה בידו. "מר מיקלוש" היא אמרה ברצינות,
בקול נמוך אך מספיק ברור שביל יכל לשמוע ממקומו מאחורי הבר,
יותר מחמש עשרה רגל מהם. "מר מיקלוש, כל עוד אתה מנגן בשבילי,
יש לך חדר ואוכל אצלי". מיק הרכין את ראשו במבוכה. מיס האנה
קמה, אחזה את ראשו בין שתי ידיה, ונשקה למצחו, מעט מתחת לקו של
תיתורת הצילינדר המגוחך שלו. היא צעדה בכבדות לבר, והתיישבה
מול ביל. ביל נתן לה את כוס הויסקי, שהתחממה מידיו בדיוק כמו
שאהבה. היא רמזה לו לכיוון הבקבוק, והוא, אמון על כל סימניה,
מזג לעצמו כוס. היא הריקה את כוסה ישר לגרונה, במכה אחת,
השתעלה, ואמרה לו, "באך, מר ג'ונסטון, רשם את המוזיקה שלו הישר
מפיו של אלוהים. הברנדרבורגים זה מה שהוא כתב כשהוא היה שמח".
ביל הביט במיק הקברן, שבהה בתפוחי האדמה שלו כאילו מתרה בהם
לזוז, הרים את כוסו לעברו בתנועת הצדעה, ושתה אותה, מערה את
הנוזל החמים לגרונו במכה אחת.