אני לא תמיד עצוב גם לא מדוכדך רוב הזמן. בכלל, בקלות אפשר
להגיד עלי שאני טיפוס אופטימי. ניראה לי שהעצב מתחלק בצורה
שונה אצל כל בן אדם. יש אנשים שהם עצובים המון זמן -  הם
מתדלקים את עצמם עם עוד ועוד מחשבות טורדניות בנדון.
אצלי זה שונה - אצלי העצב הוא נדיר הוא כמו יריה בודדת מרובה
שתמיד פוגעת.
היא לא נפרסת על זמן רב, כולה שניה חדה וכואבת. תראו, חשוב
לציין שיש כל מיני סוגים של אנשים וכל מיני סוגים של עצב: עצב
של פרידה. פרידה מחבר לחיים, פרידה מידיד נפש, פרידה אחרונה של
המוות. בפרידות יש לי עצב עקשן, דביק ונוזלי כמו דבש אבל לא
דבש בצורה הטובה שלו - הדבש המתוק, התפוח בדבש שכולנו אוהבים,
הדבש הזהוב הנמס ובעל מעלות בריאותיות. אני מתכוון לדבש הדביק
הזה שנידבק לנו לבגד או ליד בלי שאנחנו שמים לב ואז נידבק אליו
מלא גועל נפש, אז הוא כבר לא זהוב ובטוח אין לך מחשבה על תפוח
עסיסי לתקוע בו. לוקח שעות לנקות את זה ואף פעם אתה לא מוכן
לזה לוגיסטית. מפית לא תעזור, רק מקלחת. זהו אתה דביק, ואתה גם
מדביק. אני יכול להתמוסס עידנים בעצב של פרידה.
יש סתירה ענקית במצב שבו אתה נפרד ממשהו. אתה יודע שחסר לך
משהו, אתה יודע גם מה בדיוק חסר לך. יש מקרים שאתה עד כדי כך
מחובר למציאות שאתה אפילו מבין את הכוחות הפועלים בעינין ויודע
למה יש פרידה בכלל. אבל כל המידע הזה לא עוזר  בשיט.
עברו הרבה שנים מאז שכאבתי כאב של פרידה. מזמן לא הייתי עצוב
להרבה זמן. הכל במנות קטנות עכשיו. אבל כשזה מגיע זה ממש
מרוכז. כמו הסירופ הזול הזה בצבא, שטיפה אחת ממנו יכולה להמתיק
מיכלית נפט. אני נורא מקווה שהערבים לעולם לא יעלו על הרעיון
של שימוש בסירופ הזה כנשק כימי, וימתיקו בצורה מזוויעה את
מקורות המים שלנו. תחשבו על אחוזי חולי הסכרת. כולנו נהיה
בהייפ עצבני של סוכר. מרוב היפראקטיביות כל השיחות לא ימשכו
יותר מחמש דקות. סקס מזדמן יפוך לפשוט סקס. אנדרלמוסיה!
בפעם האחרונה שהייתי עצוב הרגשתי שהמתיקו לי את מיי השתיה. תוך
כ-2 דקות אחרי כמה פלשים של מה שהיה ומה שיש עכשיו. הרגשות
פשוט נטפו מהתמונות הממוסגרות האלה בראש שלי כמו טיפות ממשקה
קפוא שמפשיר. הרצון להיות נאהב, לאהוב, לא להיות לבד, להתעורר
ליד מישהי, לריב איתה על איך היא צריכה להוציא להורג את החברות
המטומטמות שלה. רציתי את כל הדברים האלה בכל הכוח שלי באותם
רגעים קטנים. עברתי את כל שלבי הדיכאון ניגבתי מעט את פניי,
הלכתי גם לשטוף אותם, להתרענן.
אני לא מאמין שזה קורה בכלל, טיפטופי העצב האלה. הייתי בטוח
שמילאתי את מיכסת העצב שלי בגיל ההתבגרות, שזה רק מראה עד כמה
הייתי בוגר.
זה הרגשה ממש טובה של המים על הפנים, קרירים וצוננים, טיפה אחר
טיפה עוברים על פני, אני מרגיש כל תזוזה שלהם על העור, את
קרירותם למול החום של לחיי האדומים.
אני לוקח נשימה עמוקה ומתדלק את עצמי באנרגיה טובה של חדשנות,
כאילו הרגע לקחתי נשימה מהר גבוה שמשקיף על שדות חקלאיים
פשוטים.
אני חדש ומוכן לאושר שלי שיבוא, או לירייה הבאה.