ב' - אדם ומיכל
צלצול ארוך בדלת. אחר כך עוד שניים קטנים. ושלוש דפיקות. אני
קופא במקום - לא יכול להיות שחזרת.
אבל כשאני פותח את הדלת - את שם. אחרי חודשים שלא שמעתי ממך את
עומדת עם התיק הענק הזה על הגב בפתח הבית שלי ומחייכת.
אני לא יודע אם לחבק אותך או לטרוק לך את הדלת בפרצוף אבל את
מחליטה בשבילי. את נכנסת, זורקת את התיק שלך על הריצפה ומחבקת
אותי כל כך חזק, שאני מאבד את שיווי המשקל ואנחנו נופלים על
המיטה. אני בטוח שתכננת את זה ככה, אבל לא איכפת לי. את שזופה
כל כך וארך לך השיער בטירוף. זה קצת כמו להיות עם מישהי אחרת,
אבל בדיוק כמו שהיינו פעם. כאילו לא עברה כמעט שנה מאז שיצאת
מפה בטריקת דלת.
אני חייב להודות שלמרות שחשבתי עלייך הרבה, לא התגעגעתי. מה
אני צריך ילדה קטנה שמסבכת לי את החיים? את מנשקת אותי. אני לא
מצליח אפילו להכניס מילה. מתנשקים, מתחבקים, מתפשטים, שוכבים.
כלום לא השתנה. הלהט עדיין נשאר. טוב לדעת. אחרי זה, אני שואל
אותך מה את עושה פה. "אני הולכת לישון. נדבר אחר כך." עוד
שנייה ואת נרדמת. אני מסתכל עלייך. לא יודע בדיוק מה לחשוב. את
אפילו יותר יפה מהרגע שעזבת. מה אני עושה איתך עכשיו?
בפעם אחרונה שדפקת לי ככה על הדלת זה הוביל איכשהו, ואני לא
בטוח איך, לזה שעברת לגור איתי על - דעת עצמך. בת כמה היית?
כמה זמן הכרתי אותך אז? כמה חודשים? אני כבר הייתי באמצע
התואר, גר לבד. עצמאי. ואת עדיין ילדה, אבל בפירוש הבנאדם הכי
חכם, טיפש, עצוב ושמח שאני מכיר.
כשאני קם בבוקר את לא ליידי. ולרגע אני לא נושם. אבל אז נכנסת
וזרקת את עצמך על המיטה בדרך הכי סקסית שיכלת. "חשבתי שאמרנו
שאת לא באה לפה יותר." חייכתי אליך, כי אני מניח ששנינו ידענו
שלא באמת התכוונו לזה. "אני יודעת, אבל אין לי כוח יותר."
"למה?" "לחיים שלי. הייתי חייבת לעוף משם." "מה זאת אומרת? "
אני לא מבין. את מפזרת את השיער ואני קצת מאבד את חוט המחשבה.
"מה, אתה מפחד?" את מתגרה בי, "בוא נגיד שהתגעגעתי. אז חזרתי."
המבט שלך בעיניים מעצבן אותי. "תפסיקי . אני צריך ללכת." "אז
תלך. אני לא צריכה בייביסיטר. אני הולכת להתקלח." את לוקחת
מגבת מהארון והולכת לאמבטיה. אני הולך אחריך. את מתפשטת ואני
כמעט אונס אותך. אני לא מבין אם את עושה את זה בכוונה או שאת
לא מודעת בכלל לדברים שאת עושה לי. "את לא צריכה בייביסיטר. את
צריכה סוהר. מאלף אריות עם כסא. ושוט." "אתה שנון היום." אני
רציני ואת מסתבנת. "אין לי זמן לזה עכשיו." אני יוצא והולך
לעבודה.
אני חוזר בערב. את בסלון, קוראת ספר. אני מתיישב לידך על
הספה. לא נוגע, רק מסתכל. ואת כל כך שקועה בסיפור שאת אפילו לא
שמה לב שאני בוהה בתווי הפנים שלך ולומד אותן. פתאום אני מרגיש
צורך להגיד תודה. תודה שחזרת אלי. פתאום כל התקופה הזאת בלעדיך
נראית חסרת משמעות כי לא היית כאן.
"תשארי פה." אני אומר. "מין הסתם.." את מחייכת. "אל תדאג לי.
אני פה בינתיים." בינתיים- את אומרת לי.
ואני נאחז בבינתיים הזה. אני נזכר בתקופה של לפני הנסיעה שלך.
היינו ביחד כמה זמן, ויום אחד נפרדת ממני. החלטת שאנחנו לא
מתאימים. זה היה ממש ברור כמה שאנחנו לא מתאימים. אין לנו שום
דבר במשותף. אנחנו לא מסכימים על שום דבר. את יותר מדי בשבילי.
יותר מדי הולכת עם הלב והאינטואיציה. ואת אומרת שאני אדיש מדי.
יותר מדי אנליטי. פחות מדי מרגיש. "אני לא אוהבת את מי שאני
כשאנחנו ביחד." אמרת. ואני אמרתי בסדר. סה"כ, זה לא הלך. ואת
פגעת בי. היית אומרת לי שאת לא מרגישה אותי בכלל. שאת מרגישה
לבד. שאת מפחדת. ואני הייתי צועק עליך שכשאת מפחדת את בורחת.
ושלפעמים צריך להלחם. שתתבגרי כבר. שאת לא סומכת עלי כי את
יודעת שיום אחד ימאס לי ממך ואני אלך.
אבל זה היה נראה כאילו זה מה שאת רוצה. שלא ניקשר יותר מידי.
כל הזמן היית מוקפת בגברים אחרים וזה היה מחרפן אותי. אפילו לא
ניסית להסתיר את זה. אז גם אני הפסקתי לסמוך עליך. וויתרתי.
הבעיה היתה שזה לא באמת נגמר. את שמרת אותי קרוב אליך ולא נתת
לי להתרחק. עדיין היינו ישנים ביחד. היינו יוצאים. היינו רבים,
מפסיקים לדבר, ומשלימים. בעצם - כלום לא השתנה. הרי הכימיה
בינינו היתה מדהימה, כשלא היה את כל שאר הדברים מסביב, ולא
היינו מוקפים בשאר העולם. כשהיינו אחד על אחד, הכל היה מדהים.
לא רק הסקס. הכל.
אבל לגור אתך היה יותר מידי בשבילי. נורא קשה להמשיך בחיים שלך
כשמישהי כמוך תקועה מול הפרצוף. מזכירה לך כמה אתה בעצם לא
בשליטה כמו שהיית רוצה להיות.
שמעתי באיזה סרט ישן שורה שנורא מתאימה למצב הזה: "הדבר שאני
הכי שונא זה נשים שאי אפשר לחיות בלעדיהן." זה נכון. כי ברגע
שעזבת לא ידעתי אם לארוז לך את המזוודה בעצמי או להתחנן שתשארי
עוד קצת. אבל הבחירה אף פעם לא היתה שלי. את תמיד עושה מה שאת
רוצה. אפילו לא דיברת על זה איתי.
צעקתי עליך: "את לא מודעת בכלל לדברים שאת עושה! לא איכפת לך
מאף אחד חוץ מעצמך!" ואת אפילו לא הסתכלת עלי. "מה אתה רוצה
ממני? כבר חודשים שאתה אומר לי שזה שאני פה מפריע לך להביא לפה
בחורות. עכשיו אתה יכול להביא לכאן כמה בחורות שתרצה." "זה לא
קשור לזה בכלל..." אני מנסה להשאר רגוע וזה קשה. "אז למה זה
קשור?! די כבר! אתה לא מבין שאני לא רוצה את זה? שאני לא רוצה
להקשר?" "אז זה את עוברת לגור איתי, גורמת לי לאהוב אותך,
וכשאת מחליטה שאת לא רוצה להיקשר אז את נוסעת?" "כן!" "ומה
איתי?" אני שואל."מה איתך?" שאלת תוך כדי שרוקנת את מגירת
התחתונים שלך למזוודה."מה אם אני נקשרתי אליך?" "נקשרת אלי?
תעשה לי טובה... אתה חושב שאני סתם ילדה קטנה שלא יודעת מה היא
עושה." "כי את באמת כזאת..." "תודה רבה. יש לך ממש דרך ייחודית
לגרום לבחורה לרצות להשאר... עכשיו תעזוב את זה כבר. אין לי
כוח לדבר איתך."
שקט. "עם מי את נוסעת?" שקט. "זה משנה?" אחר כך הלכת.
והנה את חוזרת. משתלבת חזרה אל תוך החיים שלי. ואני לא יודע מה
לעשות. הזמן עובר. החיים ממשיכים. את עוד פה? זה נראה ככה. אבל
אני לא יכול להוציא את המחשבה הזו מהראש שלי. הקול הזה שאומר
לי "היא פה - בינתיים."
אני מוצא את עצמי הרבה פעמים, בלילות, מסתכל עליך בזמן שאת
ישנה. חושב על כמה שאת יכולה לפעמים לגרום לי להרגיש הכי טוב
בעולם. על כמה שלפעמים אני שונא אותך. מנסה לשכנע את עצמי שאם
את איתי עכשיו, זה בגלל שאת רוצה להיות פה. בסופו של דבר, את
חזרת לכאן.
לפעמים כשאני מתעורר מוקדם בבוקר, אני רואה אותך שוכבת ערה,
בוהה בתקרה, עצובה כל כך שזה כואב לראות אותך ככה.
אני לא שואל אותך על מה את חושבת עכשיו. אני לא רוצה לדעת שאת
חושבת עליו כשאת איתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.