הוא ידע שתהיה דפיקה בדלת, רק לא ידע מתי.
כשנשמעה הדפיקה הוא בדיוק צפה במשחק הכדורגל בטלביזיה, בית"ר
נגד הפועל חיפה.  ידו המלאה בגרעינים רעדה לרגע ושני גרעיני
חמנייה, שחורים, מכוסים בשכבה עבה של מלח, צנחו על הרצפה, מתחת
לשולחן. הוא צעק "פתוח" תוך שהוא מתכופף להרים את הגרעינים,
משכנע את עצמו שהכול בסדר, אך הם חיכו בכל זאת שיקום ויפתח להם
את הדלת.
הם היו שניים, מקדימה עמד הקירח ומאחוריו הגבוה, מחזיק תיק
שחור.
"באנו לעקל אותך", אמר הקירח, מרים בלי משים את ידו אל ראשו
לסדר שערות שאינן.
"מה פתאום, זו בטח טעות", חייך לעברם וכאב חד פילח את בטנו.
נבוכים הם פשפשו בדפים שבצבצו מהתיק השחור שהגבוה החזיק.
חיפה הכניסו עוד גול לבית"ר והוא דפק בחוזקה עם ידו על המשקוף,
מה שחיזק את חששם שטעו. הקירח גמגם ואמר שייתכן שנפלה טעות -
"אנחנו מתנצלים, גם אצלנו לא תמיד הכול מסודר. אנחנו נלך
עכשיו, תהנה מהמשחק", איחל ושלח את ידו ללחיצה אך זו נשארה
תלויה באוויר, ללא מען.
"כן, בטח" הוא ענה, מתעלם מהיד שהתקרבה לעברו, סגר במהירות
אחריהם את הדלת ואפילו נעל ליתר בטחון וחזר לסלון.
אשתו יצאה מהמטבח ושאלה למה הוא חיוור, הוא הצביע לעבר
הטלביזיה ואמר מבלי לסובב את ראשו מהמסך - "בית"ר עוד הפעם
מפסידים". היא הביטה לעברו, ידו הייתה מונחת בצורה מוזרה על
בטנו, תנוחה שסיגל לעצמו בימים האחרונים. רצתה לשאול אותו על
כך אך הסתובבה חזרה למטבח, הדליקה לעצמה סיגריה מלהבת הגז,
הפכה את הדגים על צידם השני והוסיפה עוד שום, ליתר בטחון.
בימים שלאחר מכן, הכאב בבטן חזר שוב. לרוב הוא הצליח לשכנע את
עצמו שזה שום דבר אך בכל זאת, כל לילה לפני ששכב לישון בדק
שהבית נעול.  הוא היה נשכב במיטתו, נלחם במחשבות העקשניות
שמילאו את ראשו ונרדם מותש רק כאשר הגיע הבוקר.
לאחר שבוע הם חזרו. הפעם היו להם כל האישורים הנדרשים. הוא
ניסה להתווכח שיש עוד אחד בשם שלו והם טועים, אבל הם לא
ויתרו.
"מצטערים, אנחנו חייבים לעקל אותך. זה לא אישי, אתה מבין,
נכון?", הפעם היה זה הגבוה שניהל את השיחה.
"כן, כן, מבין", אמר והצביע לעבר הטלביזיה, מציע להם לקחת אותה
או את הדי.וי.די במקום אבל הם לא הסכימו. אפילו את הסיגריות
שלו היה מוכן לתת אבל הם היו בשלהם.
כשהם ראו שהוא כל כך מתעקש, הם הציעו לו תוכנית שלבים.
קודם כל הם יעקלו את המאכלים שאשתו מכינה, הם שמעו שאין כמוהם,
וקבעו  שיותר הוא לא יאכל מהאוכל שלה. מותר לו להריח, ואם יעיז
לטעום הוא יקיא את הכול, כולל גם אוכל אחר שאכל.
הוא הסכים, כאילו שהייתה לו ברירה אחרת. רק ביקש שלא יגלו
לאשתו.
הם התיישבו לשולחן ואכלו קובה, הוא הסתכל עליהם בבוז, מוזג
לעצמו עראק ומדליק סיגריה.
"אה, וגם זה" אמר הגבוה וסימן לכיוונו.
"עראק? אין בעיה, כמה שתרצו" עשה את עצמו כלא מבין.
הגבוה חייך -  "אתה יודע למה אני מתכוון, אנחנו רוצים את הכיף
שלך, לשבת ככה לשתות ולעשן".
"טוב, קחו גם את זה", מיהר לוותר לפני שיירצו לעקל עוד.
הוא קם מהשולחן ואמר שהוא צריך ללכת לעבודה ובאותו רגע הבין
שטעה.
"וגם את זה" אמר הגבוה. "אין יותר עבודה, שב בבית", הסביר
הקירח שעד עכשיו שתק.
"כן, כן" הוא הבטיח וחיכה בחוסר סבלנות שילכו כבר.
הם כבר היו בדלת כשהגבוה נזכר ששכחו לומר לו שייתכן שיצטרכו
לעקל עוד קצת. "עכשיו כשכבר היינו פה פעם אחת, אנחנו אולי לא
נבוא שוב אבל העיקול ימשיך", הנהן עם ראשו בכבדות וסגר אחריו
את הדלת.

הוא ישב בסלון, בוהה בטלביזיה הסגורה, מעביר יד לרוחב בטנו
הלוך ושוב בעוד ידו השנייה המחזיקה בסיגריה, קופצת בין פיו
למאפרה לפיו ושוב חזרה לקופסא לסיגריה נוספת. עוד מעט אשתו
תגיע ותשאל למה לא הלך לעבודה. ניסה לחשוב על תירוץ אבל כלום
לא עלה.
כשנכנסה הביתה היא לא שאלה. חיבקה אותו ומאחורי ראשו ניגבה מהר
את הדמעות ואיתן את האיפור שמאז לא נמרח שוב על פניה.

המעקלים לא חזרו יותר אבל הם המשיכו.
הם לא הסתפקו רק במאכלים של אשתו. כל דבר שנכנס לפיו, אפילו כף
מרק צהבהב חסר טעם, הם עיקלו והוא הקיא.
הם עיקלו את השינה שלו ורק לעיתים רחוקות הצליח לישון שעתיים
רצופות וגם אז היה מתעורר בבהלה. הם עיקלו את הכוח שלו כך שכבר
לא היה מסוגל לעלות לקומה הרביעית בדילוגים של שניים-שניים
במדרגות, בקושי הצליח לטפס אחד-אחד.
הם עיקלו את הצחוק שלו שחשף בשעשוע שיניים חסרות, את השובבות
שהייתה קופצת מחויכת מתוך עיניו, את ההנאה שבלקלל "אינעל דינק"
כל פעם שבית"ר חטפו גול.
כל דבר שמצא חן בעיניהם הם עיקלו.
היו כמה דברים שהוא הרגיש שהם מנסים לעקל לו אבל הוא התעקש לא
לתת להם. הוא למד איך להתחמק מהם, היה עושה כאילו הוא נותן להם
לעקל אבל בעצם משאיר גם לעצמו, עמוק בפנים, איפה שהם לא יכלו
לחדור, כמו למשל את היכולת שלו להצחיק את כולם. היה נותן להם
לקחת ממנו כמה קטעים, את אלו הפחות טובים, שותק לכמה שעות,
כאילו נגמרו לו הבדיחות ואז כשהם כבר היו שיכורים מהעראק
ושקועים בעצמם הוא היה משחק אותה בגדול עם הקטעים הטובים, ששמר
רק לעצמו ולמשפחתו.
כך היה גם עם השירה, מדי פעם כשהם לא שמו לב, הוא פתאום היה
מוציא מגרונו את הקולות האלו של פעם, של פיוט ספרדי מבית הכנסת
או שיר נושן של עבד אל-ווהאב. אם במקרה הם היו שמים לב לזה,
למחרת כל היום כאבים היו מפלחים את ביטנו אבל מבחינתו זה היה
משתלם.

הוא ידע שככה הוא מעסיק אותם ומונע מהם לעקל לו את הדבר הכי
חשוב.


היו גם רגעים קשים שבין הקיא, הכאבים והדמעות הוא חשב לתת להם
הכול. לוותר.
כך היה גם באותה הפעם שזה קרה.
הוא בדיוק סיים להקיא אבל הרגיש שיש לו עוד ולכן נשאר שפוף מעל
השירותים, מרוב עייפות התיישב עם ברכיו על הרצפה ורק בהה בקיא
שלו. ואז הוא ראה אותם, את פניהם צפים בתוך הקיא. חיוך החל
להתפשט על פניו אך לפני שהספיק למתוח את שפתיו לצדדים, גל חדש
של כאב עלה והוא הקיא שוב, הפעם עם עיניים פתוחות, מתבונן היטב
פנימה ורואה אותם שם מחייכים מרוצים.
הוא לפת חזק את הקיר שלידו, התרומם בכוחות עצמו, לראשונה מזה
כמה זמן, ירק לתוך השירותים קללת "כוס אוחתק" רטובה והוריד
עליהם את המים.
הסתובב אל אשתו שכל הזמן הזה עמדה מאחוריו, חיבק אותה ואמר
"תביאי קובה, אני מת מרעב."