פגישה ראשונה, היא נכנסת לבית הקפה, למודת נסיון, בטוחה שגם
מפגישה זו לא יצא דבר. לבוש בחולצה משובצת "שיהיה לך קל לזהות
אותי", הוא כבר מחכה לה. היא מחייכת ומתיישבת מולו אומדת אותו
במבטה. נראה נחמד, היא מציינת לעצמה בסיפוק. המלצר ניגש והם
מזמינים קפה ועוגה, למרות שהיא לא אוהבת מתוק. הדייט מחייך
אליה והם מתחילים לגשש את דרכם קדימה.

הוא מביט לעברה בבוטות, עיניו עוקבות אחר ספל הקפה שאחוז בין
כפות ידיה. היא מרימה את הספל אל שפתיה ומלקקת את הקצף שנותר.
עיניו אחוזות בלשון שחוזרת למקומה, והיא נעה בכיסאה עושה עצמה
כלא מבחינה.
"קרה משהו?" שואל הדייט.
"לא, שום דבר" היא עונה ומנסה להתרכז רק בו ולא בג'ינג'י
שממשיך להביט בה מעברו השני של החדר.

"עוגה מצויינת" אומר הדייט ולוגם מהקפה המהביל. היא לוקחת את
המזלג הקטן, שהניח המלצר על מפית, מקרבת אל העוגה כמהססת.
"כדאי שתטעמי" אומר הדייט "אני לא משתגע על עוגות שוקולד, אבל
זו ממש נמסה בפה" והוא מושיט את מזלגו ולוקח חתיכה נוספת. היא
מתרצה וטועמת "עוגה טובה", היא מסכימה ומחייכת.

הגבר בשולחן שלידם קם לעזור לבת זוגתו ללבוש את מעילה והשניים
יוצאים יד ביד אל הלילה הקריר.
"אפשר?" היא מרימה מבטה ופוגשת בחיוכו, שמצביע על השולחן לידם.
"כן" עונה הדייט "אני חושב שהשולחן פנוי".
הג'ינג'י והאישה שאיתו מתיישבים. היא יושבת כשגבה אליהם והוא -
פניו מלוכסנים מול פניה, החיוך לא מש מעיניו. יותר מדי קרוב,
היא חושבת וקמה "עוד מעט אחזור" היא אומרת לדייט ופונה לכיוון
השירותים.

בעודה שוטפת את ידיה, היא מרגישה הבל פה חם בעורפה ומישהו נצמד
לגבה. עוד לפני שפגשה את מבטו במראה היא יודעת מיהו. היא
מסתובבת אליו והוא מושיט יד לסגור אחריו את הדלת, מרים אותה על
מושב האסלה המורד, מפשיל את שמלתה, מוודא שגם הפעם היא לא
לובשת תחתונים.

מצטערת שהתעכבתי, היא אומרת לדייט, שנראה כמי שאיבד את
סבלנותו. היא מתיישבת, אוחזת במזלג ומחסלת את שארית העוגה.