נמרח, כמו דיו על נייר
נוגע לא נוגע
בפנים לא בפנים,
מגיע ובורח,
מגיע ומשאיר חותם,
צל עמום מרחף מעליי.

זה עובר בשלב כלשהו,
בשנייה שהמוח יפסיק לעמוד
בצורה הכל כך מתוכננת שלו,
בצורה המדויקת הזאת,
הצפויה.

זה עובר כשמחליטים שזהו,
שנגמר ואין יותר,
לא רוצים יותר.

כשנגמר ולא רוצים המשך
זה נגמר כשזה לא.
זה מתחיל כשאין עניין.

יריקה על בד לבן
כתם צף
על פני מים זכים

אור כחול עמום
מקרקעית הים
כתם מתפשט
ואולי...

אין אולי.


1.11.2005