ההר היה רכס ארוך, קצהו האחד ניכר היטב, סלע בהיר יורד להיטבל
בים, נותן לים סדקים לחדור, הים מרחיב למערות אורצל, אפרכסות
הומות המיות; ים על תנומתו ומשחקו וריצתו המתנשמת ותאוצתו
המתנפלת; בשכשוכים, לקלוקים ורעמי התנפצויות. היה מכוסה צמחייה
ים תיכונית, ההר; עצים גלדניים שרויים בעילפון קיצי, שיחים
דוקרניים משולכי עלווה, ובינם אורנים דלילי נוף עוטי אבק. ההר
היה ניכר אל המרחק בשבילי האש המבוראים לרוחב מדרוניו. זאת
הייתה דמותו.
הם היו מטפסים על ההר בדרך שהייתה עפר זרוע אבנים לא יציבות,
והרגליים הלא מאומנות של הילד היו נתקלות, נכשלות, ומועדות.
ככל שהעפילו כן נפרש תחתם הים, ירקות צלולה בפוגשו את החוף
הסלעי-כהה המתפרץ דרומה, ריצודים בוהקים, מחזירים אל העיניים
את האור הקיצי ממרחביו הדרומיים-מערביים, מרחב כחולי עד
התמזגויות שמים בצדדיו המערביים והצפוניים.
שם חיפשו עיני הילד משהו מוכר והלכו למטה אל תחום הים מבקשות
אחר איי הסלעים. קודם לכן, בבוקר, היו האיים.
אבל עכשיו נסתרו בכברת הריצודים המסמאת, ובמקומם, מזרחה יותר,
הבחינה לו אמו את הקובייה הזעירה שהייתה ביתם החדש, בקצה חבורת
בתי המושב, לרגלי העיירה, רק דרך עפר מפרידה, "וטיפונת שמאלה
משם אתה רואה מציץ מבין הבתים גג רעפים כתום - זאת הכנסייה".
הציעה לו להתבונן במשקפת שהייתה תולה בצווארה. אחז את המשקפת,
נדרש מפאת כובדה לאמץ את שריריו - המשקפת רעדה בידיו - לכן רוב
הזמן התמונה שנשקפה לעיניו בעדשותיה הייתה רק ממרח. אבל הוא
הנהן שראה את חלונות ביתם, את הכלב בחצר, את המכונית של השכן.

הם היו מעפילים בהר עם קהל ססגוני, הקהל היו בו נוססי דגלים
וצועקי שירים, קוראי קריאות צרודים, בעלי חזות מעוטרים להתקנא
בעיני הילד - מדליות וסרטים צבעוניים, וגם הולכי בחבורות שמחים
ועליזים. זאת הייתה צעדה שבמהלכה יחולקו לחמנייה ושקית שוקו,
לסופה הובטחו מדליה ותעודה, ועל אלה ועל ההבטחה לראות את חוץ
לארץ מעל ההר, התלהב הילד והסכים לבוא.
הם היו גרים במושב שלמרגלות ההר זה זמן קצר, הכול מסביב היה
חדש לילד, דבר שם לא דמה למה שינק קודם לכן; שינה עם ההורים
בבית אחד, בישולי בית, נתיזות שמן כוות מהמחבת, טעמי האוכל,
רעש מכונת הכביסה; בלחיצה על כפתור הסחיטה, בעצימת עיניים
ובהיצמדות למכונה היה נעשה לאסטרונאוט המטיס חללית, נוהג אותה
בהקפות, מסתובבים יחד בגבהים החלליים במהירות לא תתואר. ושם,
מעבר להר, הייתה ההבטחה לראות את חוץ לארץ.
מה היה חוץ לארץ. מקום שילד אחד מהקבוצה שלו נסע אליו עם הוריו
לשליחות, משם אחת לכמה חודשים היה מגיע מכתב. הראשון סיפר
שהילד השתלב, כבר מבין מה מדברים אתו, לומד אנגלית. הוריו עוד
לא מצאו ממש את מקומם. בשני היה מסופר שהוא כבר מדבר שוטף,
הוריו עוד ככה, בערך, הרי ידוע שילדים לומדים שפה ונקלטים
בקלות, הרבה יותר מהר ממבוגרים. אחר כך סופר על שלג בחורף, על
בניית בובות שלג עם גזר במקום אף, הייתה מצורפת תמונה של ילד
ילדה ואישה מכורבלים במעילים, עטופים בכובעי צמר, צעיפים
וכפפות עבות, ידיהם מונפות אל הצלם בתנועת השלכה מאוגרפות על
כדור שלג. פניהם צוחקות צחוק משובתי. השדה שסביבם היה לבן
לגמרי. כעבור זמן הגיע עוד מכתב ובו סופר שהילד אוהב לצפות
בטלוויזיה בסרטי מיקי מאוס, מיקי מה? מעריץ את סופר-מן, גיבור
הצלות המעופף בגלימה פרושה מעל חודי גורדי השחקים של עיר
רחוקה. וד"ש חמה לכל ילדי הקבוצה. יום אחד אחרי תקופה ארוכה -
ארוכה מספיק שפני הילד, ניטשטשה מראיתם בזיכרון - חזר אליהם
ילד שמנמן במכנסי שלושה רבעים משובצים, והילד אמר לאבא שלו
תעשה לי סופר מן, האב רתם אותו ברתמת חבלים שהתגאו לספר שהכינו
יחדיו - הילד תכנן - והניף אותו כך באוויר לטיסה קצרה והילד
היה מבסוט.
היו מטפסים בהר לראות את חוץ לארץ, גם לזכות במדליה ובתעודת
השתתפות, אבל בינתיים היו חום, זיעה, אבק בגרון, צמא וקושי
לדמיין את הרגע הגדול. לפני כן הוא לא שיער בנפשו, הילד הצועד
בהר, השגת מדליה במה תהיה כרוכה - ובחלוף התלהבות הבוקר החל
לרטון וגם פקדו אותו פרצים עצבניים, לרבות עצירות פתאום כשהיה
משליך את הכובע מעל ראשו, מטלטל כתפיים וזרועות, רוקע ברגליים
- "חם לי", "מתי חוזרים הביתה", "בואי כבר הביתה", "אני מצטער
שבאתי", "בכלל לא הייתי צריך לבוא", "כמה עוד נשאר. יש עוד
המון", ומודיע קולנית שמכאן לא יזוז ושאינו יכול ללכת עוד
אפילו שהוא רוצה.
בהיפקד העצירות האלה, הייתה אמו עומדת להשקות אותו מים מכד פח
שנשאה בידה כל הדרך, אומרת לו "בשום פנים ואופן לזה אני לא
מסכימה. תכף ומיד תחבוש את הכובע בחזרה" ומשתדלת כמיטב יכולתה
לעודד ולפייס אותו במילה. בינתיים הקהל הססגוניים חולפים על
פניהם, מתבוננים במתרחש בין האם לילדה, מתעניינים, זורקים עצה,
שואלים אם דרושה עזרה, זאת לא בעיה, אפשר לסחוב את הילד
בתורות. לפחות כברה. מאירה אדיבות הייתה מודה ומשיבה למציעים
ומביטה בילד, "הכל בסדר, לא צריך לדאוג, אנחנו מתגברים, נכון?
תכף נשתה עוד קצת מים ונפתור את כל הבעיות". הילד היה מתאכזב
מהתשובה - בין השאלה לתשובה ניתן לו הרף אשליה שתכף יעשה את
הדרך על גב, עוצם את עיניו עד קו הגמר. היה להם להזדמנויות
האלה השיר שמילותיו: שק קמח שק סוכר מי רוצה, שק קמח שק סוכר
אני רוצה. זה היה רצון הילד בזמן ההוא, להיות שק. לא שום דבר
אחר. אבל כאמור לא כך קרה. הקהל היו ממשיכים, הילד היה דואג
שהוא ואמו יישארו אחרונים - אבל היא לא ניכרה בה דאגה והייתה
משכנעת אותו שימשיכו בכוחות עצמם אל המקום שבו המדליה מחכה.
אחר כך הייתה עגולה פחות בדבריה ואמרה לו "נמאס כבר, אתה מוציא
לי את הנשמה עם השוסים שלך. התחלת אז תלך עד הסוף. באת כי
רצית. אף אחד לא הכריח אותך. מה קרה, קצת קשה אז אתה מתייאש.
אנחנו לא נפסיק באמצע דבר שהתחלנו. איפה האופי שלך. הגיע הזמן
שתלך על הרגליים שלך. תתגבר. אתה כבר לא תינוק". אז הוא הלך,
הילד. אמנם נרגנותו לא ויתרה לאמו, אבל הלך אתה כברה. בינתיים
הלך.
בהגיעם אל גב הרכס התמתן שיפוע הדרך, הצעידה הייתה קלה יותר,
הבריזה מן הים ליטפה את הזיעה, מטוס פייפר גורר כרזת ברכה -
"למעפילים במעלות ההר הידד" - טרטר מעל, מחווה בכנפיו לצועדים
תחתיו, מעל להר סובב חרטומו וטס בקלילות חזרה.
ופתאום היה החייל. יצא מעמדת הזקיף שלו. מדיו בהירים, על שכמו
רובה ארוך ישן ובידו מימייה. מול החייל התגודדו קבוצות של
צועדים. החייל חייך אליהם ובירך בקול ובמחוות יד. בינו לבינם
חצצו שלושה ארבעה חוטי תיל חלודים, רופפים, אחוזים בעמודי ברזל
ישנים, נוטים. דבר לא היה מלבדם.
הילד לא ידע בהתחלה שהחייל זר להם, אבל מראה הרובה הטיל עליו
יראה ואיזו כסיסת בטן חשאית. כבר ידע הילד, ממשחקיו, שאם אתה
מתבונן דרך כוונות רובה, אפילו הרובה ישן ומנגנון דריכתו מושבת
- אצל חבר שלו היה כזה אחד מן הקרבות, כך סיפר החבר: שסבא שלו
נלחם; הוא ידע הילד שאם אתה מתבונן דרך כוונות הרובה, אפילו רק
אל חברברי האורצל במטע האבוקדו שמאחורי הבית, והיום סתם חול של
יום רגיל, אין בו דבר מיוחד, אתה מתחיל לראות דמויות. נעות
בהתקרבות. כבר אתה מקלל את מי שהשבית את הרובה, שלולא השבית,
היית עכשיו גיבור עושה מעשה. אינך משתכנע ממש מהחבר האומר "זה
רק הדמיון מתעורר, אין שם כלום, עובדה אני לא רואה, זה דמיוני
מה שאתה רואה". הוא נבהל שם הילד מהרובה, אבל המבוגרים סביב
שמרו על רגיעתם ונינוחותם והוא סמך.
אחרי שגמרו להתרשם מהחייל זזו ויצאו מחוג הקהל שהתגודדו לפניו,
ועמדו בצד. שם הסבירה האם לילד שהעמודים והחוטים הם גבול בינם
וחוץ לארץ מתחיל כאן. התבוננו אל מעבר לחוטי הברזל החלודים.
שום מיקי מאוס לא היו שם, שום גורדי שחקים מעליהם סופר מן,
גיבור הצלות כל יכול, מעופף בגלימה פרושה. ראו את חוץ לארץ
מונח לפניהם כעל כף היד. חוץ לארץ נצפה למרחוק בהרים הדומים
לאלה שאצלם, וגם שפלת חוף הים.
ראו רכסים שטרשיהם האפורים חשופים, לאחר שדורות של עזים רועות
דיכאו את כסות הצומח על פניהם ונותרו שפופים רק השורדים
הקשוחים ביותר. כרי סירה קוצנית, אלונים מכורסמים, עוזררים
שהקשיחו קוציהם. על הרכסים של חוץ לארץ ההוא ראו בתי כפר
נמוכים, מרובעים, מצטופפים אלה אל אלה, שטוחי גגות. מחרוזות
עלי טבק חומים תלויות עליהם לייבוש שורות שורות, מחרוזות
פלפלים אדומים, שומים קלועים ובצלים. ראו בחוץ לארץ ההוא חלקות
מעובדות קטנטנות מונחות על טרסות. ומעבר לטרסות נעים רועים,
נושפים רבעי טונים בחלילי מתכת מוטים אלכסונית. צלילי החלילים
עם הרוח עפו אל ההר, העזים השחורות עם המוסיקה של דנדוני
פעמוני הצוואר, היו מתפרסות לאט, רועות לרוחב המדרונות. כלפי
מערב הסתכלו וראו את שלוחות ההר משתפלות במתינות אל שפלת החוף.
בהמשכה צפונה, לשון יבשה הייתה נמתחת אל הים. מנוקדת בתי עיר
גבוהים, אפורים ולבנים, ושם נחה צור, עיר עתיקה.
עם ההתבוננות אל הלשון ההיא אמרה האם בוא נסתובב רגע אחורה, הם
הסתובבו והתבוננו שוב במישור החופי הנפרש דרומה, אל עכו עיר
עתיקה ואל הכרמל עם קוביית מלון דן על גב רכסו, והעיר חיפה
למרגלותיו.
שאלה אותו אמו אם הוא זוכר את הציור מהספר, אמרה שהגמלים
המצוירים מטפסים מכאן. ספר ציורי נוסעים שעברו בארץ ישראל לפני
מאה, מאה וחמישים שנה, שם היה רישום אורחת גמלים מטפסת בהר
ההוא, במקום הנקרא סולמה של צור, לעבור בין המחוזות. במרכז
התמונה הדגיש האמן את הסלע הקרטוני הטובל כמו רגל כבדה בים חלק
של אביב או סתיו. ודוגיות. דוגיות תפוחות מפרש נרמזות בקו דק
בעומק הים מול הראש הלבן. ועוד גמלים רועים בתחתית המעלה.
בהתבוננם בציור היו מספרים: נחים לפני הטיפוס או נחים ממאמץ
הירידה? לאן פניהם? האם זו שעת בוקר מוקדמת והיום והדרך עוד
לפני בני האדם ובעלי החיים או אולי מנוחת אמצע היום, שלאחריה
מועידים את הפנים לכנוס אל חאן קרוב? ואולי חניית ערב מחוץ
למקום יישוב שמתקבצים בה נהגי כמה שיירות. הנהגים פורקים את
המטען, משחררים את הגמלים ולעצמם גוללים יצוע שמיכות, לתוכו
יתכרבלו בשעת ערב מוקדמת מתחת לרקיע האפלה, לאחר שהשביעו
רעבונם בכיכר ליבה שנאפתה בבור מתחת לגחלים לוהטים וקינחו בתה
כהה מתוק וגלגלו בצוותא סיגריה ודנו בהלכות עולם: לאן מועדות
פניך ומה המטען בכליך. מקורו היכן והספינה שתישא אותו באיזה
נמל תעגון. מה שווי הסחורה בשוק הזה, מה שוויה בשוק ההוא ומה
ידוע שצפוי מהשלטון. שמעתי שכדאי לנהוג משנה זהירות כשמתקרבים
למקום פלמוני. שם אפשר להשיג, אצל ההוא אפשר לסדר. מי בעל
הגמלים, למען מי אתה עובד. כמה שכרך. מה התעריף המקובל אצלכם.
אני מקווה להתחיל לחזור בעוד שבועיים ולעבור כאן שוב בעוד
כחודש. ואתה? התואיל למסור ידיעה לפלוני ולהעביר איגרת לאלמוני
ותודה רבה. תודה רבה באמת. אלוהים ילווך ויצליח דרכך וישיבך
בשלום לביתך. עתה ניפרד ללילה טוב. ולבוקר עוד הכוכבים
מתנוצצים בשמים המחווירים וצינת הבוקר מצמיתה את הגוף המתעורר
להתכרבל מפניה, קם הצעיר שבהם, גולל בזריזות את יצוע השמיכות,
קושר, ממהר לקושש ח'טב, להניח על שרידי מדורת ליל אמש, נופח
בגחלים הרומצים עד שתתלקח האש ותתלבה. אז ישפות את קומקום התה.
בינתיים האחרים קמים ומצטרפים. שאריות הליבה מאמש נשלפות מן
הכפיות שנארזו בהן בתום סעודת הלילה. אחרי שמשביעים את רעב
הבוקר כונסים את הגמלים ומטעינים אותם, וכבר נתפרדה החבורה,
איש איש לגמליו ולטרדותיו. שעה לאחר שהבקיעה השמש את אופק היום
החדש, נמצאים בדרך ומן החניה נותרים לסימן רק שרידי מרבץ חיות
ובני אדם ורמצי מדורה.
הילד, עם הסיפור הזה ועם הציור המסורטט אצלו ועם מה שראה מן
הבוקר, כבר היה מצטרף אל שיירת הגמלים המטפסת במעלה הפריך
שגללים שחורים וחצצי צור שחורים מתערבבים בו באבקה גירית
פריכה. רגלי הגמלים, כריות עור גס, עוברות באדישות על חודי
הצור ורק מזמן לזמן אחד הגמלים כושל או מסרב להמשיך ומחאתו
מעכבת את השיירה. אז ממהר לשם מי מהמגמלים ומדרבן בדקירות מטהו
או במשיכה בחבל הקשור בצווארו. שומע את צניפות בעלי החיים, את
גרגור כרסיהם, מריח את ריחם החריף, עירוב של עשן מדורות עם
ניחוח חציר. הים הנשקף בתחתית המעלה, שקט כברכה, האוויר צלול
ונושא את ניחוחיו אל תוך הבוקר. אצות מתייבשות על משטחי הסלע
בשרב. הנה מתעקל השביל עוד עקלתון אחד וכבר מגיעים לראש הסולם.
העומד בראשו - חבל ארץ גלול לפניו, חבל ארץ נגלל מאחוריו. מכאן
רוצים להמשיך מיד בגלישה מתונה אל הראש הלבן. אבל לפני כן
עוצרים ומשקיפים על החוף העתיק הנפרש הלאה, לאורכו פוסעות
האורחות - מי זוכר - אלפים בשנים.
שם האם והילד היו עומדים ומתבוננים, ואחרי הגמלים היו בודים
עוד סיפורים. למשל על איי הסלעים הנחים למרגלותם. בים. במרחק
אליו יכול לשחות מן החוף רק שחיין מאומן. בעת שפל הסלעים
חשופים. בעתות סערה מתכסים ורק קצף המשברים הלבן מסמן את
מקומם. לסלעים השחורים בעומק הים קוראים בשמות ציפורים.
ציפורים מקננות על פניהם. אחד המקומות היחידים שנותרו להן -
מוגנות מבני אדם, כי אסור להם להתקרב לשם. אבל איך אפשר לציפור
להניח ביצה על חדודי הסלע השחורים. שהביצה שבירה כל כך. וקן
הלא הוא סלסילת קש רפודה. ואיך אפשר לציפור להניח לדגירה על
החדודים את גופה המוכי, הרך כל כך, בלי שייפצע. לסלעים קוראים
בשמות של ציפורים. ציפורים מקננות שם. איי הסלע הם מקום כמעט
אחרון בשבילן.
והילד, מן הסיפור הזה על ההר, עוד ימים הרבה אחר כך, היה
מתבונן אל הסלעים המוגנים, ממלכת ציפורים. המתין לראות נהירת
המון ציפורים. המולת עיר ציפורים ממקום עמדו על החוף חיפש
בסלעים השחורים. בקולות שרקוק וצפצופים. ציפה לראות המון
ציפורים פורח מעל הסלעים, המוני ציפורים יורדות לנוח שם
ממסלולי נדידתן חוצי הימים. ראשי חץ ארוכים חותרים. שורות
שחורות מותחות קווים. עננות תזזיתיות בסתיו ובאביב. להקות ענק
דואות גבהים - מתברגות על עמודי אוויר. להקות נסחפות לעומק הים
עם הרוח המזרחית. בלילות סתיו היה שומע מעליו מתוך החשכה את
נעירות העגורים. בלילות אביב את שרקרוקי השרקרקים. אלה אומרים
חורף בא ונוסעים למחוזות אחרים, אלה מודיעים קיץ עכשיו ונשארים
להסתחרר בשמים בהירים. אבל הילד, אף שהרבה כל כך לצפות ואף
שיבח את הסלעים המוגנים, ממקום עמדו על החוף לא ראה שום ציפור
נוחתת שם. או ממריאה. ובכל הימים ההם, לא הבין את שגיאתו.
אחר כך באו עד אליהם שקית השוקו והלחמנייה, המדליה והתעודה, הם
ירדו מההר ושבו אל ביתם במושב שלמרגלותיו, סמוך לעיירה, קצת
ימינה מן הכנסייה.


[סיפור שערכתי מתוך "סוף-חורפית", הוצאת ברקאי ספרים, 2003.]