וכך מצאתי את עצמי ניצב מול אותה חנות מוכרת שוב.
למרות שאינני יכול לספור את מספר הפעמים שביקרת בה, כל פעם אני
נדהם מחדש מגודלה העצום וכמובן מגודלו של אותו שלט ענק שמוצב
על גג החנות וזוהר באור החזק ביותר שראיתי מימיי.
הצוואר החל לכאוב לי מהתנוחה ונראה לי שעמדתי עם הפה פתוח כמו
איזה מפגר מרוב התפעלות, אז פשוט חזרתי לתנוחה הרגילה ואז
פתאום זה הכה בי, הרבה יותר גדול ומרשים מגודל החנות היו קהל
הצרכנים שלה, כלומר הכמות הבלתי נתפסת הזו של רכבים שחנו בחוץ,
שורות שורות של רכבים מכל הסוגים שאי פעם חלמתם עליהם, סוברו,
חיפושית, מרצדס, למבורגיני, הכל! פשוט כל סוגי הרכבים
ובהמוניהם. התמונה הזו של המכוניות נמתחה עד לאופק הרחוק
ומעבר.
אחרי שהקצתי מהתגובה האומנותית הבלתי נשלטת חזרתי לעצמי והחלתי
פוסע לעבר החנות מנסה לארגן לעצמי בראש את רשימת הקניות שלי.
מחוץ לחנות המתינו המוני הילדים שאימותיהם פשוט לא רצו שהם
יפריעו להם בקניות, חלקם שעשעו את עצמם בכל אותם צעצועים
מפגרים של מסוק בגודל של חפיסת גפרורים שזז קדימה ואחרוה,
לעולם אני לא אבין מה כיף בזה, ואני לא מדבר מנקדת ראייה של
בחור בן עשרים ואחת - גם כשהייתי ילד בחיים לא מצאתי עניין
בזה, אבל אני כנראה שונה או משהו כזה, בכל מקרה שאר הילדים שלא
השתעשעו במתקנים האלה פשוט נדבקו עם ראשיהם לשמשת החנות העצומה
ובהו פנימה בעודם יוצרים עיגולים של אדים בהבל פיהם מסביב
לראשם, מנקודת מבטי זה היה נראה כמו שורה של מלאכים שבוחנים
בעיניים טהורות ותמימות את המתרחש בחנות.
אחרי שהקצתי בפעם השנייה מהתגובה האומנותית הבלתי נשלטת שתקפה
אותי, קודם כל קצת צחקתי על עצמי וחשבתי שאם למישהו היה גישה
למחשבותיי ברגע זה הוא בטוח היה חושב שאני הומו או משהו כזה,
ואז ונכנסתי לחנות כשאני עדיין בכלל לא יודע מה אני רוצה
לקנות.
התחלתי להסתובב במסדרונות האורכים ושופעי המצורים של החנות,
מדי פעם הופיע מולי מוצר שכבר רכשתי בעבר, חלקם אהבתי יותר
חלקם פחות אבל למרות היכרותי הקרובה עם מוצרים אלו בחנתי אותם
שוב וקראתי בעיון רב את הרשימה של המרכיבים התזונתיים שכל אחד
נושא עימו למרות שידעתי בע"פ מה כל אחד מכיל ואיך הבטן שלי
מגיבה לו.
מדי פעם חפנתי איזה מוצר חדש ולא מוכר שהעטיפה שלו שבתה את
עיני ומיד קראתי את הרשימה וכל פעם התאכזבתי מחדש, תמיד אותו
קקה, אותה גברת בשינוי אדרת, קצת פחות בקלוריות יותר בשומנים
אבל בסופו של דבר זה כמעט כל שאר המוצרים שכבר טעמתי, אין חדש
תחת השמש.
נכנסתי לכמה אגפים חדשים שלעולם לא הייתי בהם, ראיתי מוצרים
שלעולם לא נחשפתי למוצרים שלעולם לא ראיתי בעבר, כאלה עם שמות
מיובאים מחו"ל, אני חייב להודות שמאוד התפעלתי מהם הם נראו
מצוין אבל בתוך תוכי ידעתי היטב שהבטן שלי לא רגילה למרכיבים
המשונים שהם נשאו בתוכם. בקיצור למרות יופיים והמקוריות שלהם
ידעתי שאין חיבור ביני לביניהם.
כשחושבים על זה לעשות קניות זה לא כיף כפי שמתראים את זה, אולי
בפעמים הראשונות אבל אחרי זה הקסם נעלם וכל מסע קניות נראה
בדיוק כמו הקודם, אבל מה לעשות כל אחד חייב לאכול והמשכתי להלך
לי במסדרונות החנות כשמדי פעם אני פוגש איזה מכר שבא לאותה
מטרה כמוני, תמיד מתפתחת איזו שיחה קצרה ולא חשובה שתינו
צוחקים מדברי השני שהם באמת לא מצחיקים וממשיכים בדרכנו.
אחרי סקירה של כמה שעות טובות החלטתי להדיר את רגלי מהחנות
שמצד אחד פתחה לי את התיאבון ומצד שני דיכאה לי את היצר לאכול,
המבחר הוא לא כמו שהיה פעם חשבתי לעצמי, בעודי מגיע לאזור
היציאה שעשעתי את עצמי ברעיון לעצור באיזה חנות "fast food"
ולגמור עניין.
הייתי עם רגל אחת מחוץ לחנות כשלפתע, בום! זה הציף את עיניי,
לא יכולתי לראות שום דבר אחר פרט לזה, העיניים שלי החלו סורקות
כל מילימטר במטרה לאמת את המחזה היפהפה הזה ואכן הכל היה פשוט
מושלם, זה היה חטיף "טוויקס" האהוב שלי אבל לא סתם עוד חטיף
"טוויקס" הוא היה חטיף חדש עם תוספת של קרמל ובוטנים שני
המרכיבים שתמיד חלמתי שיהיו בחטיף "טוויקס" על מנת שיהפוך
למושלם.
כמעט מושלם, הוא היה עטוף בנייר כסף צמוד וכולנו ידועים למה
נייר כסף גורם ברגע שהוא פוגש את מר סתימה...
אבל מיד פיצצתי את בלון המחשבה הזו וחטפתי את החטיף החדש
והאחרון מסוגו ורצתי מהחנות בטירוף לעבר המכונית שלי, כבר לא
יכולתי לחכות להתייחד עם הממתק החדש והמדהים שלי, רק מעצם
המחשבה על הורדת העטיפה וחשיפת הממתק אט אט פי התמלא ריר
ובלוטות הטעם שלו הזדקרו לקראת המפגש.
הייתי בכזו אופוריה ששכחתי לשלם עבורו אבל באמת שעשיתי זאת
בתמימות.
איש הביטחון המגעיל של החנות החל רודף אחרי ואחרי בחירת ליבי
החדשה, אך לא היה לו סיכוי מולי, כל מחשבותיי התמקדו בה ורגליי
נשאו אותנו הרחק מהחנות המלאכותית והמגעילה הזו.
בעודי שועט קדימה קולו של המאבטח המטומטם נשמע קורא "היי אתה,
תחזיר את "הקוויק"" איזה פשע זה חשבתי לעצמי, אותו בן אדם
שאמור לדאוג לביטחונו של הדבר המושלם הזה אפילו לא יודע את
שמו, הוא לא יודע להעריך אותו!, ברגע שמחשבה זו התפוגגה אני
והממתק המושלם שלי היינו כבר כה רחוקים מהחנות עד שכמעט לא היה
ניתן להבחין בה.
בהיתי בו עד כמה שיכולתי, ניסיתי לשמר את הרגע ואז בהתלהבות
מדהימה פשטתי מעליו את העטיפה והוא נגלה אליי בכל יופיו, הוא
היה הרבה יותר יפה ממה שדמיינתי.
באופן אינסטינקטיבי פציתי את פי ונגסתי, אישוני התרחבו,
שיערותיי סמרו וברכיי לא יכלו למשקל גופי, הייתי חייב לשבת.
חשתי כאילו בלוטות הטעם שלי קמו לתחייה והשתלטו על תודעתי, הן
ורק הן שידרו למוחי, אין לי מושג מה הייתה הטמפרטורה בחוץ, אין
לי מושג מה הייתה תחושת האספלט, אין לי מושג אם נשבה רוח.
זרמים של חשמל מתוק זרמו בעורקיי, טעם כזה מתוק ואלוהי לא
טעמתי מימיי.
עוד נגיסה ועוד נגיסה לא יכולתי להפסיק, לא רציתי להפסיק.
ואז, בדיוק לפני הביס האחרון שהיה גורם לי להתאהב בו לעולמים,
זה קרה. חתיכה של נייר כסף נתקעה בין שתי השיניים הטוחנות שלי
ובמלואו העצומה הוריתי להן להיסגר ולפגוש זו את זו,
הזרמים של חשמל מתוק התחלפו במאית השנייה לזרמים של חשמל נוראי
ושטני שחצו את גופי.
לא ידעתי מה לעשות האושר והכאב היו בפי בעת ובעונה אחת,
כאינסטינקט רציתי לירוק את הממתק רחוק ככל האפשר, אך למרות זאת
החלטתי לבלוע את העיסה.
כעבור כמה דקות, לאחר שמרבית הכאב שכך, היה ניתן לחוש בזקיקים
של הטעם המדהים שבעבר שטף את חיכי, כך שלבסוף נשאר בפי טעם טוב
ויוצא דופן שלצערי רק מהווה צללית לטעם המקורי והאלוהי.

בידי נשארה החתיכה האחרונה של הממתק, רציתי בכל מעודי לטעום
אותו, כל כך רציתי! מעולם לא רציתי משהו יותר מזה, הוא פשוט
היה מונח שם בכף ידי חשוף לחלוטין, כל כך חשוף שהיה ניתן לראות
בברור כל שיכבה שמרכביה אותו וכמובן שהדבר העביר אותי על דעתי,
הנה הוא שם מונח כך כף ידי חושף בפניי את כל סודותיו וכל מה
אני צריך לעשות על מנת להתאהב בו לחלוטין הוא רק לדחוף אותו
לפי ובתקווה להתענג שוב על אותו טעם חלומי.
אבל לא הייתי מסוגל, בכל פעם שקירבתי את ידי לפה במטרה לאכול
אותו כאב נוראי שפילח את גופי בעבר התעורר ושלח את זרועותיו
הארוכות.
לבסוף החלטתי לשחרר את החתיכה האחרונה כי לא הייתי מסוגל יותר
להתמודד עם המצב הנוראי הזה.
אני רק מחכה ליום שבו הכאב יעלם ואני יודע שהוא יעלם, כי בסופו
של דבר תמיד זוכרים רק את הדברים הטובים.