הוא הביט בי, פלט קריאת אנחה, וסימן לי בידו לגשת אליו.
אני לא בטוחה למה באתי, או למה לא אמרתי כלום באותו הרגע,
אפילו שהמילים התרוצצו לי בראש, לשווא ניסיתי לחבר אותן
למשפטים ועל פי כמה וכמה לומר אותן.
העיניים שלו היו מזוגגות, שידרו מבטים ריקניים שכמוהן לא ראיתי
בכל חיי, חוץ מבאותו היום שהכרנו,הן נראו כאילו עבודתן על
העולם הזה הסתיימה ואין טעם לטרוח, כמו שתיארתי לעצמי שהוא
הרגיש מחצית מחייו, מאז שהתאונה הנוראה הזאת רמסה לי ולו כל
סיכוי קלוש שהיה לנו להתמודד יחד עם הסיוט הזה שקראנו לו החיים
שלנו.

אני לא בטוחה מה עשיתי ביום  בו נודע לי על התאונה, הכל נהפך
למין מערבולת שחורה כזאת וכל מה שאני זוכרת זה שנפלתי והרגשתי
חבטה עזה בראשי, לאחר מכן זכור לי במעומעם חדר לבן, נוכחתי
לדעת שאני שוכבת במיטה ושאימא שלי רדומה על הספה לידי, ואת
הכאב, אותו אני זוכרת בשלמות, כשאימי נוכחה לדעת שהתעוררתי היא
חייכה ואמרה לי שאיבדתי את ההכרה לאחר שקיבלתי מכה חזקה בראש,
אבל לא היה אכפת לי, כל מה שרציתי לדעת זה מה איתו, אם הוא
בסדר, ואולי, אולי הכל היה בתוך הראש שלי, מין חלום בלהות שאני
עתידה להתעורר ממנו בקרוב, אבל לשווא קיוותי. אימא סיפרה לי,
בעודה דומעת, ש"עדן עבר תאונה נוראית. הוא נסע על האופנוע שלו
כשמשאית נכנסה בו מאחור, לא היה לו סיכוי, אבל הביאו אותו בזמן
לבית החולים, בדיוק לפני שהוא דימם למוות, וכרגע הוא בטיפול
נמרץ, הוא בגבס כולו, ו.. הסיכויים שלו לחיות קלושים. אני
מצטערת ילדה שלי. אני כ"כ מצטערת."
כל מה ששמעתי לאחר מכן היה זימזום מעצבן בראש שלי שנמשך לתקופה
ארוכה שנדמתה לי כנצח.
מתברר ששוב איבדתי את ההכרה, לחץ הדם שלי צנח בצורה משמעותית,
כשהתעוררתי הצטערתי על היום שנולדתי, על היום שהכרתי בכלל את
עדן, על כך שהכאב הזה לא נותח לי מנוח ואני תקועה במיטה
המזדיינת הזאת עם שמירה הדוקה מחשש לכך שאני אעשה נזק לעצמי,
כניראה רוצים למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה.
אבל חבל. חבל שדווקא עכשיו. הרגע שבו הייתי רוצה לעלות על
הבניין הכי גבוה ולקפוץ, ולשכוח מהכל. מהכאב, מהעבר, מהעובדה
שהבן אדם היחידי שאי פעם היה אכפת לו ממני, ושאי פעם אהב אותי
שוכב בטיפול נמרץ, גוסס כרגע.
ופתאום הרגשתי כאילו כל שנייה של אוויר יקרה מפז, הייתי חייבת
לראות אותו, השתחררתי מכל הצינורות שחיברו אליי ורצתי אליו,
בדמעות, חיפשתי בכל המחלקה, שאלתי כל רופא שיכולתי ולבסוף
מצאתי אותו, וזה היה הרגע שהצטערתי עליו יותר מכל. עדן שוכב
שם, עדן היפה שלי, המלא חיים שתמיד חייך אפילו כשהמצב היה קשה,
שוכב שם, מלא צינורות, גבס מכף רגל ועד ראש. החדר היה כ"כ שקט,
לא שמעתי פיעה, הדבר היחיד ששמעתי הוא הלב שלי שהלם כל כך חזק
שחשבתי שאני הולכת לקבל התקף לב.
האחות נכנסה והחלה לדבר איתי, " שלום. שעות הביקור הסתיימו אז
אם את לא בת משפחה אני אאלץ לבקש ממך לצאת."
"זה החבר שלי ששוכב שם. את יכולה לעדכן אותי? מה מצבו?"
"סליחה גברתי, אבל אם את לא בת משפחה את תאלצי לצאת, אני
מצטערת.."
"סליחה? סליחה? אני לא זזה מכאן ! מי את שתגידי לי לצאת כשהבן
אדם שאני אוהבת שוכב שם במצב הזה? מבחינתי אני בת משפחה, אני
המשפחה היחידה שיש לו את שומעת אותי?"
האחות בתהדמה יצאה מהחדר. בעודה יוצאת נסערת ניגשתי אל עדן.
הדמעות זלגו במורד לחיי והשאירו טעם מלוח על השפתיים שלי,
הרגשתי צריבה קלה ונוכחתי לדעת שהשפתיים שלי חבולות.
הסתכלתי עליו, על האיש שעמדתי לברוח איתו, להתחיל חיים חדשים
ומשותפים איתו, שוכב במיטה בלי יכולת לזוז ממקומו, אפילו
העיניים שלו, העיניים הכחולות החודרות שלו שתמיד אהבתי כל כך,
עצומות.
ניסיתי למלמל כמה מילים, אך לשווא, לבסוף הצלחתי לגבב שברי
מילים ובלי יכולת לשלוט על עצמי פרצתי בבכי "עדן, אהוב שלי,
למה אלוהים, למה... בבקשה תתעורר עדן,  אם אתה שומע אותי...
תתעורר בבקשה בבקשה רק בשבילי.."
לאחר כמה דקות נוכחתי לדעת שהאחות חזרה מלווה ברופא. הרופא
ניגש אליי וביקש ממני בעדינות לצאת, אמרתי לו "אני אצא בסדר
בסדר, רק תגיד לי, מה המצב שלו? יש לו סיכוי?" הרופא השפיל את
ראשו, ואמר לי בלחש, כמעט בלתי נשמע, כאילו הוא אשם בתאונה
ובכל מה שקרה לאחר מכן, "אין לו הרבה סיכויים. אם הוא יתעורר
מהתרדמת העתיד שלו מקובע..."
"מה זאת אומרת מקובע? מה הולך לקרות לו? בבקשה דוקטור!"
"הוא יהיה צמח. המשאית פגעה בו די חזק, לא היינו בטוחים שהוא
ישאר בחיים בכלל. אני מצטער."
אני לא זוכרת כמה זמן עמדתי שם, חסרת אוויר, מרגישה כאילו
הקירות סוגרים עליי מכל כיוון. כשיצאתי מהחדר כל מה שעשיתי זה
לרוץ, בלי לדעת לאן אני הולכת בכלל, פשוט רצתי, הרחק מבית
החולים, מאימא שלי, מעדן, מהכל.  
                                 

הכרתי את עדן ביום שנהפך כנקודת ציון ללידה שלי, ליציאה שלי
לעולם.
באותו היום שראיתי אותו פניי היו מועדים לבית המרקחת הקרוב
ביותר כדי לרכוש במשכורת האחרונה ביותר שלי כמה שיותר כדורים
שניתן להעלות על הדעת, בעיקר כדורי הרזייה, שנהפכו לחבריי
הטובים ביותר במרוצת השנים.
נתקלתי בו בכניסה וגרמתי לכל מה שהוא החזיק בשקיות שלו ליפול,
כשראיתי מה נפל מכל השקיות הייתי בהלם טוטאלי. כדורים, בכל
הצבעים ובכל הגדלים.
עיניו נפערו לרווחה והוא מיהר לגושש בריצפה ולאסוף את הכדורים
ואת הקופסאות שהתפזרו לכל עבר. כשהוא התרומם והזדקף במקומו
עינינו נפגשו, וזאת הייתה הרגשה שעד היום אני לא יכולה לקבוע
אם טובה או רעה, אבל בהחלט שונה מכל מה שהרגשתי אי פעם.
כשהצלחתי לחלץ מילה מהפה הפעור שלי אמרתי לו "אני מצטערת."
הוא אמר "זה בסדר." ויצא מדלתות ההזזה האוטומטיות.  
אני לא יכולה להסביר למה הלב שלי האיץ כמו מטורף בשניות
הספורות האלו שנראו כנצח, אבל מה שכן ידעתי זה שאני חייבת
לראות אותו שוב, שכחתי לחלוטין מהכדורים ורצתי לקראתו, הוא
ניראה מופתע כשנעמדתי לידו מתנשפת כולי בעודו עומד להיכנס
לאוטו שלו הוא נעצר והסתובב אלי, המילים חמקו לי מהגרון ונתקעו
בתוך ראשי. הוא רק הסתכל עליי ושאל אותי "את צריכה טרמפ?" אין
לי מושג למה נענתי לו, הוא הרי יכל להיות איזה מטורף או רוצח
או אנס, אבל באותו הרגע חשבתי רק עליו, כאילו הוא היה מרכז
היקום ושום דבר אחר לא משנה כרגע.
נכנסתי למכונית ולפני שהוא יכל להתניע המילים נפלטו לי מהפה
"אל תעשה את זה."
"לעשות מה?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
הוא רק הסתכל עליי במין מבט מזוגג של אדם בלי עתיד שמייחל
להיות חסר עבר, ופלט קריאת אנחה, הצלחתי להבחין שהוא מנסה
להגיד משהו אך ללא הצלחה, לאחר שעה ארוכה הוא אמר "את רוצה
לבוא איתי לים?"
שוב, אין לי שום מושג למה, אבל נענתי לו.
כשהגענו לים נוכחתי לדעת שמעולם לא ראיתי אותו לפני כן, הוא
קלט את המבט התוהה בעיניי ואמר לי "זה חוף מבודד, הבית שלי לא
רחוק מכאן, אני בא לכאן כדי לחשוב"
אני לא יודעת איך לא פחדתי, או לא חדרה לליבי הרגשה של אימה
מצמררת כשהוא אמר את זה, הרגשתי נינוחה, כאילו נועדתי להיום שם
איתו.
כשלבסוף הגענו הוא חנה והתיישבנו על החול, לאחר שעה ארוכה של
שתיקה והקשבה לגלים, הוא החל לדבר, במשך כל השיחה, או המונולג
שלו ליתר דיוק, הוא הסתכל על הים ולא הישיר מבטו אלי לרגע אחד.

"לפני שנה בערך איבדתי את אימא שלי, אבא שלי עזב את הבית תקופה
קצרה אחרי שנולדתי, ככה שנותרתי יתום, לא טכנית, אבל מכיוון
שאבא שלי לא מעוניין בשום קשר איתי אני יתום.
אימא שלי הייתי כל עולמי, הבטחתי לעצמי שעם מותה אני אתאבד. את
בטח תוהה למה עברה שנה ורק עכשיו הכדורים אצלי בידיים, ולמה
בכלל אני מספר לך את זה, אני חושב שזה בגלל המבט. הוא חלול,
כמו שלי. אם הייתי מנחש הייתי אומר שבאת לאותה סיבה שאני באתי
עבורה. אבל זה לא משנה עכשיו. בכל מקרה, החלטתי להמשיך בסו
קולד חיים שלי, אולי כי מצאתי שביב של תקווה, רציתי לדעת מי זה
אבא שלי לפני שאני אמות, אמרתי לעצמי שאפילו שאין לי בשביל מה
לחיות אני חייב לדעת, מין משאלת מוות אחרונה כזאת. אז יצאתי
למה שאת יכולה לקרוא לו מסע, כדי לחפש אותו, השתמשתי בכל קשר
שהיה לי אי פעם, ובכל החסכונות שצברתי עד כה, ואתמול מצאתי
אותו. הוא גר למרבה ההפתעה בעיר סמוכה אליי, הוא רוקח ויש לו
אישה ו-3 ילדים קטנים שהתרוצצו בלי הפסקה בחצר, כשהגעתי אליו
אישה שתיארתי לעצמי שזאת אישתו פתחה לי את הדלת ושאלה אותי את
מי אני מחפש, אמרתי לה שאני צריך לדבר דחוף עם קובי, היא שלחה
לי מין מבט חצי עצוב וחצי מלא שינאה תהומית על השאלה הפעוטה
ששאלתי, היא ירתה לי בתגובה אם זאת בדיחה וכששאלתי אותה למה
היא אמרה לי שהוא נפטר לפני כמה שנים, ומי אני בשבילו, אמרתי
לה שאני מכר שלו לפני המון שנים והלכתי משם."
בעודי מופתעת משטף הדיבור הפתאומי והגלוי עד מאוד שלו, אמרתי
לו "אז היום זה היום? בגלל איש שעזב אותך לפני כ"כ הרבה שנים
אתה הולך לסיים את זה? זה מה שאימא שלך הייתה רוצה בשבילך?"
"אולי לא. אבל בחייך. איך אני יכול להמשיך?"
"תשמע. זה נורא קל לקבוע לעצמך את הגורל ולהוביל את עצמך
למוות, אבל זה יבוא בין כו וכו, השאלה היא רק מה אתה מתכוון
לעשות עד אז?"
"את נשמעת כמו קמצוץ החברים שנשארו לי, אולי את באמת לא מבינה.
אולי המבט הזה שלך זה משהו שפיענחתי לא נכון. את לא יכולה
להגיד לי שזה נקרא חיים, לקום בבוקר אחרי לילה של שינה בלי
חלומות ולהצטער על הרגע שבו פקחת את העיניים, להתחיל כל תקופה
קשרים לא משמעותיים, כי אני ריק, ומה יש לי להעניק למישהי
מעצמי? מימלא לא נותר בי כלום. אז מה אכפת לי, אני מימלא מת
מבפנים."
ברגע הזה התחלתי לפרוץ בבכי, לא שלטתי על זה, בכיתי כמו שלא
בכיתי בפני אף אחד, אולי כי המילים השבורות האלו שלו הן במדיוק
המילים שלי, אולי כי כבר לא היה אכפת לי, המוות שלי מבחינתי
כבר היה מתוכנן
"תגידי, הכל בסדר? איזו מין שאלה זאת, ברור שלא, מה קורה
איתך?" הוא לקח את ידו והסיט לי את השיער מהפנים  "היי, מה
קורה?"
כנראה שהוא הדביק אותי בשטף הדיבור שלו, כי גם אני התחלתי
לדבר, רק שממני יצא פרץ של מילים מבולבלות שאני אפילו לא
הבנתי, אמרתי לו שגם אני כבר אמרתי נואש מהחיים שלי, ושאני
מרגישה צבועה להגיד לו את אותן המילים שכ"כ הרבה ניסו להגיד לי
אבל אף פעם לא הקשבתי להן, שגם אני מתה מבפנים, שאני מרגישה
אותו הדבר כמוהו, סיפרתי לו על שנים של פגיעה עצמית, של הפרעות
אכילה מכל סוג אפשרי, על התעללות בלתי פוסקת בי, וכל מה שהוא
עשה זה להסתכל עליי בעיניים החודרניות שלו, שכעת הבחנתי
שכחולות בדיוק כמו הים, ולהנהן, בהבנה, בכאב משותף.

הימים הבאים היו קסומים, לא זזנו אחד מהשני, שכחנו מעבודה,
מהתחייבויות, העולם עצר מלכת בשבילנו.
ביליתי את הזמן בבית שלו וכל לילה היינו מבלים בים, המקום
האהוב על שנינו, למרות שזה ישמע נדוש, זה היה קסום. מכל בחינה
אפשרית.
מאנשים ריקניים לחלוטין שכל מה שעניין אותם זה מוות נהפכנו
לאנשים מלאים באור, בשימחה, ואולי, אולי אפילו באושר.

המשך יבוא...