אני מושך את ההאנד בריקס ויוצא החוצה. שלשתם מתקרבים אלי מהר,
עושים קולות של ערסים. הם לא יודעים מה מצפה להם. כשהם מספיק
קרובים אני מושיט יד לתוך המשאית ומוציא את אלת הבייסבול
שחיכתה תמיד להזדמנות כזאת.
"בואו, ערסים! בואו שלושתכם ביחד!" אני צועק להם, והקול שלי לא
רועד. הימני מוציא מהכיס סכין קפיצית, אבל בשניה שהוא פותח
אותה היד שלו נשברת במפגש עם האלה שלי. זה אפילו לא מספיק
לכאוב לו, הוא כבר שוכב על הכביש עם אף מרוסק ובלי הכרה.
על המדרכה זקנה אחת מתחילה לצרוח משהו ביידיש, ומחזיקה את ראשה
בשתי ידיה. החברים של הערס כבר ברחו רחוק. אני מסנן את התדר
שבו הזקנה משדרת ורוכן להסתכל עליו מקרוב יותר, מצפה להרגיש רע
עם עצמי.
וואו! זה היה פשוט אדיר! הייתי צריך לעשות משהו כזה כבר מזמן.
אני מעלה חיוך מטורף על פני וחוזר למשאית בדיוק בזמן לשמוע את
הקריאה.  
"9-20, 9-20, אלון, איפה אתה? מה קורה עם המשאית?" דוד, הבוס
הליצן שלי הגיע למסקנה שארבע וחצי שעות של איחור, מספיקות
בשביל להתחיל לברר מה קורה.
נו, אז מה באמת קורה? אני מכניס לראשון ומתחיל לשחזר את השעות
האחרונות.
"9-20 שומע, מה עניינים דוד, יש משהו?" שתבינו, אני לא ערס, את
הדיבור הזה פיתחתי סתם בשביל הקטע, בשביל שיתאים לי בתור נהג
משאית. מה, לא טוב נהג משאית? לא מכובד? בטח טוב, וגם מכובד.
אמא תמיד אמרה לי שכל עבודה מכבדת את בעליה. ואני עוד מקבל על
זה מענק של עבודה נדרשת, אז זה גם שווה כלכלית.
"לונצ'יק, מה קרה, נרדמת לי במשאית?" הקטע הוא שבכלל לא עשיתי
אף פעם רשיון למשאית, סתם כשחידשתי את הרשיון לפני שנה, עם
השחרור, ראיתי שעל התעודה כתוב "פרטי מסחרי עד 15 טון, דרגה
03, קטגוריה ט." מגניב, למה לא. אז לקחתי שני שיעורים, כדי
להיות בטוח שאני לא הולך להרוג אף אחד, ואחרי שבועיים כבר
מצאתי את עצמי מריץ קו של תנובה, עם משאית משלי, תחת פיקודו של
דוד. בסך הכל, עבודה סבבה.
"איזה נרדמתי, דוד, כבר הרבה זמן לא הייתי כל כך ער." הבוקר
עברתי בקופת חולים לקחת את הבדיקות שלי.  כשהתגייסתי, לפני
ארבע שנים, אחרי שהג'ינג'י מת מסרטן בכבד שהתגלה מאוחר מדי,
התחלתי לעשות בדיקות כל חצי שנה. שתן, דם, צואה ומשטח גרון.
כנראה שמגיע לי, בגלל שכאילו חיפשתי את זה, וכשמחפשים טוב, אז
בסוף מוצאים. אז מה מצאתי? מצאתי סרטן, או בעצם סרטנים, כי על
סרטן אחד בטח הייתי מתגבר, אבל על מיליוני סרטנים מיקרוסקופיים
ששוחים להם בדם, אף אחד לא יכול להתגבר. כוס של האמא שלהם.
"אז איפה אתה מסתובב לך? ככה, שאני אדע,  אתה יודע, אחרי הכל,
בוס וכל זה..." איזה דוד זה, חולה עליו! יושב לו שם בטח עם
רגליים על השולחן והמשענת של הכסא כמעט בשכיבה.
"חולה עליך דוד!" ולא סתם חולה, חולה סרטן! והעניין הוא שאני
יודע בדיוק מאיפה קיבלתי את זה. מהצבא המחורבן, מחיל הים
המסריח. לא, לא מצלילות בקישון או בחוף שמן המזוהמים, זה לא
היה הקטע שלי. אני קיבלתי קרינה  באופן ישיר מאנטנות המכ"ם של
הספינות. הייתי עולה על התורן לגרז את האנטנות שלנו, ואז מוצא
את עצמי בקו אחד, עם שני מכ"מים שמשדרים עלי ממרחק עשר מטר
מהספינות שעוגנות מימין ומשמאל.
"חולה שמולה, די עם השטויות אלון, איפה אתה?" אז אמרו לי לא
לדאוג, שעוצמת הקרינה יורדת בריבוע ביחס למרחק, ושבכלל אין מה
לדאוג כי גם כל הג'ובניקים מהמשרדים יושבים בדיוק באותו גובה
ואף פעם לא קרה כלום לאף אחד.
"אני בדרך לבסיס, דוד. אני יבוא עם המשאית מחר בחמש כרגיל לקחת
ת'סחורה." מיד אחרי שאני אשבור שם לכמה קצינים את הצורה. בדיוק
כמו לערס ההוא שבטח עוד שוכב שם איפשהו מאחורה. והוא סתם חתך
אותי בכביש ועשה לי זין כשצעקתי עליו. אחרי שדחפתי אותו לתוך
עמוד חשמל עצרתי וחיכיתי עד שראיתי אותו בראי צד יוצא עם שני
חברים שלו לקראתי. והשאר, איך אומרים, כבר היסטוריה.
אני הולך עם זה עד הסוף, גם ככה החיים שלי לא היו משהו, אבל
עכשיו? עכשיו כבר לא איכפת לי מכלום. אני לא הולך להתחיל בכלל
עם כימותרפיות ועניינים. רק צריך להספיק לשבור היום לכמה אנשים
את הצורה.
"איזה בסיס אלון, ברצינות עכשיו, מה קורה?" אני מדמיין את דוד
מוריד את הרגליים מהשולחן ומתיישר בכסא כדי להרגיש רציני יותר.
מה שלא נכנס לי לדמיון, זה שבדיוק עכשיו מיה הופיעה במשרד של
דוד, ואולי זאת הסיבה האמיתית לזה שהוא מתיישר.
בינתיים, בחזרה במציאות, אני קולט את הג'יפ שהרגע נסע בנתיב
הנגדי, עושה פרסה נגד התנועה שאני חלק ממנה, עוצר כמה נהגים
לפני בחריקת בלמים, וכל זה בשביל להכנס לחניה כפולה בצד שלנו,
ליד הסנדוויצ'יה של ששון, חוסם נתיב אחד, אבל מפעיל אורות
חרום. חלק מהנהגים מתעלמים וממשיכים לנסוע, השאר מצפצפים לו
קצת ובורחים. לי כבר יש אדום, ואפילו שאני חולה סרטן, אני עוצר
כמו כולם, ראשון בשורה, ו15 מטר מולי, התחת של הג'יפ.
איזה בחור צעיר ניגש לחלון שלו ואומר משהו. תוך שניה יוצא
מהג'יפ מה שהיו קוראים פעם צ'ח-צ'ח. מהדלת השניה יוצא איזה
כולרה עם פרצוף של עבריין צמרת. הבחור לוקח כמה צעדים אחורה,
ואני עדיין מחכה לירוק.  
"אלון, תענה לי, זה מתחיל להמאס עלי." ובדיוק כשאני מקבל את
הירוק ומצמיד את הדוושה לרצפה, בדיוק אז, מיה משתלטת על הקשר
וחוזרת לי לחיים.
"אלון, זאת מיה, איפה אתה?" אבל אני לא מוותר על המטרה שלי,
אני מחזיק חזק את ההגה ונכנס לפינה השמאלית בתחת של הג'יפ. חבל
שלא היה לי מרווח לתפוס מהירות, אבל גם ככה הוא משוגר כמה
מטרים טובים ואפילו מספיק להתהפך על הצד. אני עוקף אותו ומחייך
אל שני תתי האדם שהעיניים הגדולות שלהם עוברות מהג'יפ אלי. אני
קורץ לבחור שלא מנצל את הזמן כדי לעוף משם, אלא נשאר לעמוד שם
עם לסת שמגיעה למדרכה.
"אלון, תענה בבקשה." מיה. מאיפה צצת לי עכשיו? חצי שנה לא
שמעתי ממך. לא, לא חצי שנה, עוד לא. רק חמישה חודשים ותשעה
ימים, פחות כמה שעות.
"כן, מיה, איך אני יכול לעזור לך?" הפעם זה לא עובד, למרות
שאני מנסה להישמע בסבבה של החיים, הקול שלי רועד.
"לוני, מה קורה, מה אתה עושה?" לוני? את עוד מרשה לעצמך לקרוא
לי לוני? זה כבר לא עניינך מה אני עושה!
"אני יורד לבסיס, אני צריך לסגור שם חשבון עם כמה חברה. מה את
עושה פה?" אני עוצר ברמזור ורואה במראה האחורית ניידת, איזה
מאתיים מטר אחרי. בלי סירנה, בלי צ'אקה-לקה.
"אני פה, אלון, חזרתי. רציתי לראות אותך. מה יש לך לחפש
בבסיס?" הניידת נעמדת מאחורי.
"משאית, עצור בצד." לא מיה ולא דוד. בכלל לא בקשר. ירוק, אני
נוסע, 'לא שמעתי'.
"משאית עצור בצד!" עכשיו יש גם סירנה וגם צ'אקה-לקה.
אחרי שאני עוקף מימין שתי מכוניות, אני מוציא את יד שמאל
מהחלון ועושה לשוטרים תנועה של תכף, תכף. אל תעצרו אותי עדיין.
ובאמת תכף אני מגיע לירידה החזקה של מארק שאגאל, שם אין סיכוי
שיתפסו אותי.
"מיה," אין לי מושג מה להגיד לך. אז אני מוותר ומתרכז בכביש.
הסירנה של הניידת מפנה לי את הדרך. מפליא לראות שהאנשים באמת
לוקחים הצדה. אולי זה לא בגלל הסירנה, אולי זה בגלל המשאית
הזאת, שדוהרת במאה קמ"ש בתוך העיר.
"אלוני, אתה מפחיד אותי, מה קורה?" אני מאט קצת ואז שובר ימינה
לתחילת הירידה. הכביש די ריק בצד הזה. הצד שעולה פקוק לגמרי.
מזל.
"מיה," הפעם אני יודע מה להגיד לך, אני רוצה להגיד לך שיש לי
סרטן ושאני הולך למות, אבל זה בדיוק הקטע שבו אני מעכל את כל
העניין הזה. אני עוזב את הכפתור של הקשר, שלא תשמעי את הבכי.
מצחיק, גם בפעם האחרונה שבכיתי, אז, כשהיא הלכה, זה היה אחרי
אותה מילה, מיה. כנראה שזה משחרר משהו אצלי. מצחיק, אבל אני
ממשיך לבכות. הניידת מאחורי ממשיכה לקרוא לי לעצור בצד.
"אלון, דבר אלי," דוד חוזר, "התקשרו מהמשטרה הרגע, דיווחו על
מרדף אחרי המשאית שלך."
מרדף, כן, אפשר לקרוא לזה ככה. אני מנסה לחשוב על הנהג משאית
סיגריות מההתחלה של השוטר מבוורלי הילס, או על מקס הזועם,
וכמובן על האחים בלוז האולטימטיבי. אני אמנם לא מצליח להרגיש
כמותם, אבל לפחות אני קצת נרגע ויכול לדבר שוב.
"מה אמרו, דוד?" אני שואל כשאני מגיע לסוף הירידה, ולוקח ימינה
על כביש החוף.
"אמרו שהנהג שלי משתולל על הכביש ושלא מצליחים לעצור אותו."
מהחלון הימני אני רואה את הניידת מגיעה לקצה הירידה וממשיכה
אחרי עם הרבה רעש. בשולי הכביש אני רואה עוד ניידת. שוטר אחד
יורד לכביש ומנופף לי בידיו. אני ממשיך במסלול שלי. הוא לא זז.
משחק צ'יקן נגד משאית? בשנייה האחרונה הוא קופץ הצידה. בראי צד
אני רואה אותו נכנס לניידת שלו ומצטרף למרדף.
"יש לי סרטן." אני מוציא סוף סוף. עוד חצי דקה אני מגיע לבסיס,
ואני מתחיל להלחץ. מה אני עושה? איך אני נכנס פנימה? לפרוץ את
השער עם המשאית? אני מכיר את נהלי השמירה טוב, לא תהיה לי בעיה
לפרוץ פנימה, ועם סוג השומרים שאני מכיר, עד שמישהו יתעורר אני
כבר אהיה רחוק מהשער.
דוד לא מסוגל לענות לי. מיה מוציאה את הקשר מידיו.
"לוני," הקול הזה שלה מזכיר לי כמה אהבתי אותה ומיד חוזרות לי
הדמעות. "תחזור לכאן, בבקשה, תפסיק הכל ותחזור!"
"אני לא יכול, כבר מאוחר מדי." הלוואי שיכולתי. אבל אני כבר
מול השער. פול גז, ידיים חזק על ההגה, והשער נפרץ ברעש נוראי
ואני מקבל מכה בצד שמאל, כנראה מהידית של הדלת. מכה חזקה, קשה
לי קצת לנשום.
"אתה יכול, אתה יכול. תעצור בצד, רק תעצור!" אני עוצר בצד ורק
אז רואה במראה האחורית את החייל ששוכב ליד השער ולא זז. בכלל
לא ראיתי אותו שם.
ארבעה חיילים חמושים רצים אלי עם המטאטאים מורמים. אני שולח יד
לפתוח את הדלת ורואה עליה דם, דם וחור, חור קטן, של כדור.
אני מרים קצת את החולצה, ורואה חור דומה לזה שבדלת. אבל דרך
החור שלי אי אפשר לראות כלום, אולי זה טוב, אני לא יודע. יש לי
סחרחורת נוראית.
החיילים מנסים לפתוח את הדלת מבחוץ ולא מצליחים. הם מסתכלים
עלי ולא יודעים מה לעשות. אחד מהם קורא לאיזה חזיזה אחד, שיבוא
מהר.
"אלון, אלון? עצרת?" עצרתי? צריך לעצור את הדם.
"מיה," אין לי כח לדבר. "בחיים לא שמעתי אותך ככה." יש לי כל
כך הרבה מה להגיד לה, אבל אין לי לא זמן ולא כוח לדבר. אני
שומט את הקשר ועושה קערה קטנה משתי הידיים שלי. יוצא הרבה דם
מהחור שלי, הקערה מתמלאת בדיוק כשחזיזה מגיע עם חתיכת לום
ומתחיל לעבוד על הדלת. למה שלא תנסו את הדלת השניה? נו, למה
כבר אפשר לצפות? אני מסתכל אל הקערה שלי ומנסה לראות את
הסרטנים שלי. אי אפשר, לא מצליח, הם קטנים מדי. אני מרים את
הידיים ליד האוזן ועוצר את הנשימה, מנסה להתנתק מרעשי הסביבה
ומהקריאות של מיה.
ואני שומע אותם.
כן, אין ספק, זה לא נדמה לי, מליוני סרטנים צורחים בזעם.