וכל כך שונאת לראות את הפרצוף שלך בין כל החברות
ושוב שונאת, לפגוש בך, בלי בכלל לראות.
ושונאת, כשבמקרה, מצטלבות דרכינו
ואפילו יותר, כשזה כביכול במכוון, אך לא ברור לשנינו
ושונאת לגלות עד כמה שאתה מתוק וחייכן, כמו שאני זוכרת,
והכי שונאת, לגלות שאחרי הכל אתה בעצם נראה לי קצת אחרת..!
ומתסכל כל כך לדעת שאולי ניפגש עוד פעם, אך לשם שינוי לטובה
ואיך בכלל זה נעשה כואב כך, בכל פעם להיזכר בך?!
ואז...
 שונאת שוב לשנוא את כל מה שקשור אליך,
ושוב מסתבכת כי אני יודעת שהכל בעצם מאחוריי וללא שום ספק גם
מאחוריך.
ו... שונאת, שונאת לתהות מה יהיה הלאה, מה יביאו הימים,
ויותר שונאת, כשיש לי בראש תשובה שבכלל לא נראית לי
ולא יודעת למה, אבל פתאום נעשה לי מעצבן ושנוא
והכל למראה פניך,חיוכך, מה שלי ממך זכור!
ושונאת לחשוב, לחשוב שאני מכירה אותך יותר מהכל,
ושונאת את המחשבה שאולי אני בכלל טועה פה בגדול
ושונאת, כי אני יודעת, שפעם זה ככה ואח"כ כבר אחרת,
ושונאת, כשאני לא יודעת אם זה באמת בגללך, או בגלל הימים
האלה.
ושונאת כשלא רואה שום דבר מלבדך בראש
ואפילו יותר כשאני יודעת שזה לא בדיוק בגללך,אבל גם לא בדיוק
לא.
ואולי... כל אלה שעוברים לי בראש עכשיו כן משמעותיים..?
אבל אז, שוב שונאת כשלא עולה לי החלטה ואתה עדיין גורם לי
לריגושים!
 ושונאת לכתוב עליך, ושונאת לכתוב כשזה לא איתך
ושונאת שונאת שונאת שאני לא אדע לעולם אם אחרי הכל התחרטת  על
ההחלטות שלך!



ואתה יודע מה, שונאת, כי אחרי הכל, אני בכלל לא בנאדם של
לשנוא!!!
  ועדיין...
      שונאת אותך לשמוע, לחשוב, לראות            

 

     ואין כמו לשנוא את הפחד הזה של אותך לאהוב.