"מדהימה... היי שלי", כך אמר הוא לה
והיא, רק הקשיבה.
אגדות ודרקונים הבטיח, אפילו את הירח כלא עבורה,
והיא, בשתיקה הפנימה.


והיא האמינה, בלעה הכל בגמיעה
כמעט שנכנעה לו לגמריי, כמעט בכפייה.
כמעט אמיתי, כמעט מפוברק
רק טוב לא יצא כאן...  שישלים את הכמעט.

והייתה רוצה שיימשך לעד..
גם הוא היה רוצה, לבטח..
רק אם ידע אז..  את האמת
היה מבין שלא בכך מדובר... אך הוא בשלו, סירב להתפכח.

נתן את שהיה לו...  ועוד עתיד היה לתת את שלא ישיג לעולם
והיא , בכלל לא רצתה בכך... אך שתקה - כשתיקת ברק לפני הרעם.

והוא, מבחינתו, כלל לא עצר להבין.
לא רצה שתדבר בכלל, רק רצה אותה להקסים.
אחחח...  
    כמה הוא לא ידע...
זמן וידע לא היו מלמדים אותו את שהיה עליו להשלים.

               " רגשות..."
 
לחשה לו, בסופו של דבר, בצווחה חרישית של כאב..
אך מרוב שניסה כבר הכל,
                 לא האמין שכל שרצתה היה רק לב.

שיכל לתת בלי בכלל להתכוון
לתת בקלות, גם אם בכל מקום שביקש אמרו לו - אין
כי רק אצלו, עמוק, תחת שליית האטימות, רוטט נפעם
היה אצור האוצר שלא יכל לשנות לו כל הון שבעולם.

והוא, שכבר דיי היה לו, ולא יכל עוד להמשיך במירוץ
החליט שהספיק לו -  חיפש לו יעד חדש לכבוש
ומילותיה של היקירה שלחלחל אל תהום ידיעותיו מיהרו,
התווספו גם הן אל עוד אלפי תובנות סוררות שבין רגע הוכנעו.

והיא...

    על מילותיה אלו כבר לא חזרה...   רק שקעה בדממת עצב נכלם

על כך שאיבדה, ואבד לה
                       

                   מה שלא היה שלה מעולם.