[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורית טל
/
החברות - מהי?

היינו שנינו, חברים טובים. שתי נשמות תאומות שמפחדות להודות
ברגשות. חיפשנו סיבות להתרחק ולהימנע ממפגש. ידענו הכל אחד על
השנייה. הכל. תמיד הייתה מבוכה כזו בינינו. האמנו אחד בשניה
כמו שאף לא האמין אפילו עד היום.
היה כל כך כיף לדעת שיש שם אוזן קשבת, כתף רחבה ואוהבת.
היה כל כך... הייתה הבנה, מעין הסכמה לכל ללא מילים.
וגם כשניסינו להיות רעים, תמיד זיק של תקווה נצנץ ולא איבדנו,
לא נעלמנו.
לא חשבתי לעולם שפגעתי כל כך, לא, לא ידעתי. לא רציתי לדעת.
פחדתי, פחדתי להפסיד הכל.
הייתה לי את האהבה שלי שחשה מאוימת מהקשר, חשה מאוימת מעצם
קיומך בעולמי הלא ברור.
אני, זו אני. שעשיתי את ההחלטה, בחרתי באהבה שלי. הפסדתי את
החברות האמיתית שלי - איתך. זה לקח שמלווה אותי עד היום. אני
כבר לא מוכרת נשמות, אני כבר לא מקריבה קורבנות. למדתי מהי
נאמנות, מהי חברות.

שמחתי שהייתה את המוסיקה. כביכול חיברה אותנו. שם אני חושבת
הרגשנו יחפים. הכי קרובים. הצחיק אותי ועדיין, שרתי וזייפתי
ולא תמיד הברקתי, אבל אתה, אתה תמיד, אהבת. פשוט אהבת. זה כל
כך יפה וטהור. נטול כעסים, נטול עלבונות.  מחמאות, הערות
והארות הכי מקסימות ואמיתיות.

אני חושבת שהיו לנו יותר רגעי שפל מאשר רגעי גאות. זה מה שעושה
אותנו לכאלה, מיוחדים. תמיד יש בעירה. המתכת תמיד חמה. לפני
שהיא קצת מתקררת... נוסף מיד עוד שמן למדורה. אני לא אוהבת
לריב, אבל זה כנראה בלתי אפשרי, הויכוחים משאירים אותנו ערים,
אפילו מקרבים.

אחרי הכל, אני תמיד יודעת, שגם אם תהיה סערה בחוץ והים יבלע
אותי בתוכו, אצלך תמיד האדמה יציבה. אתה, אתה המגדלור שלי.
תמיד אתה מאיר, לאו דווקא אליי. אבל אלומת האור תמיד מבקשת
להגיע רחוק יותר...

לא מזמן, המצפן השתבש. הוא כיוון והפעם הוא ממש התכוון. ספגתי.
אני יכולה להודות כל המערכות כשלו. "יו טרן" מטורף. הרגשתי
במערה תת קרקעית. כאילו ההד שלי מדבר אליי. כאילו המראה מחזירה
לי. סערה, סערה השתוללה בך. אני הייתי עין הסערה. ניפצת את
הגלים אל תוך קיר לא גבוה, אפילו נמוך וחלש. חלש הרבה יותר
משחשבת. הקיר, הקיר את הסערה לא שרד. מבול ירד.

ואז... ששקטה הסערה, הקיר אסף את עצמו. חלש אבל נחוש לשוב
ולהיות לצד הגלים. דיברנו, התווכחנו, הבנו, לא הבנו, התבלבלנו.
חזרנו. אמרתי דבר מה על תקינות הקיר ואז...
התפכחת, מים סוער לים חלק הפכת. רגשות דאגה וטיפשות הציפו
אותך.
בלי רגשות אשם, רחמים או כל מיני זכרונות ישנים. הייתי רוצה
לדעת מה הולך לך שם בפנים. אחת ולתמיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזהו המגביה
עוף?
זה המביט
לשמיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/3/06 3:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורית טל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה