עצב עמוק הושתל אצלה ברגע שהוא מת, היא לא באמת חשבה שאותו
העצב ישלח חיציו ויפקוד את לבה זמן רב. במין מלנכוליה נוגה,
קצת סדיסטית, קצת מזוכיסטית, עם צחוק מר, אך מתוק.
במוח מתחולל איזה סחרור רעיונות, כל רעיון תוקף את חברו ורוצה
לצאת החוצה, אך בגלל כל הכאוס הזה שנמצא בתוך המוח שלה, היא לא
מצליחה להוציא את זה ממנה.
יד אוחזת עיפרון, הקו עקום ורוטט, הקו יוצא מן הדף ומתחלף
לסכין. סכין הולכת הישר לזרוע הקוראת לשחרור ולפירוק מעמסות.
נוזל אדום נמרח על הזרוע ומתחיל לנזול.
צחוק משוגע פורץ החוצה, מבט מפחיד תופס את העיניים.
כדור לבן מחכה לה בצד המיטה, משתוקק להיכנס אל תוכה ולנסות
לסדר קצת את הבלגן, להשתיק את הצחוק המופרע ולתקן את המבט
בעיניים הפסיכיות.
כל העולם מסוחרר סביבה וכל דבר נדמה לה יותר ויותר זר ומנוכר,
הכל נצבע פתאום שחור, מן התכהות מפחידה ודרסטית. שכובה בשמלה
לבנה, בתוך תהום שחורה, בעיניים פקוחות אך אטומות, ומלמעלה,
אבל ממש מלמעלה, יש קרן אור דקה וקטנה, שעדיין מנסה להגיע
אליה.