יש לי צלקת בלשון, ממש צלקת. מן חרך כזה בצד הימני הקרוב
לשפה.
אני נוסע מאה-מקסימום מאה עשרים בכביש המהיר, מי שרוצה לעקוף
שיעקוף.
באמת, לא אכפת לי, משחקי הכבוד האלה נגמרו שסיימתי טירונות.

אני בסה"כ צריך להגיע לעבודה, ובזמן. לכן אני תמיד יוצא לפני
הפקקים בשש וחצי ככה אחרי המקלחת החמה שמזרימה לי את הדם ואני
מרגיש כמו חדש יחסית להרגשה הממורטת שבה קמתי לפני רבע שעה.
שותה את כוס הקפה שלי ואולי אם יש מזל גם עוגייה, נכנס לאוטו,
מניע, ונוסע לעבודה.

שלשום חזרתי מטיול בפריז עם ארוסתי-שרונה, גם כן טיול, אייפל,
שער הניצחון, גנים לאומיים, תוקעים באגט ולפני שהספקנו להגיד
רובינזון אפילו בלי הקרוזו כל היורואים נגמרו לנו  וחזרנו
לשגרה הרגילה - שש ורבע - השכמה, שבע - עבודה, 12 - הפסקת
צהריים, 16 - דופק כרטיס, האם ככה ייראה כל יום עד היום האחרון
שלפני הפנסיה?

חזרתי הביתה, כרגיל מאה-מאה עשרים בכביש המהיר - פתאום בתוך
העיר קצת לפני הבית איזה אידיוט אחד חתך אותי וחזר מוקדם מדי
לנתיב שלי, העיף אותי מהכביש לשוליים הצרים ואיך שהוא הגיע
בשלום גם הוא לשוליים.
ברגעים כאלה אני מודה שנחמד שיש אוטו חברה עם כריות אוויר,
חגורות בטיחות וביטוח שלא אני צריך לטפל בו.
החוויה קצת זיעזעה אותי - אבל שנינו יצאנו בשלום ואחרי בדיקות
מקיפות וכמה מכות יבשות, יצאנו די שלמים מהעניין.

בלילה הלכתי לישון מחובק עם שרונה שטיפלה בי כל כך יפה
ובמסירות כמו שרק היא יודעת.
לפני שנרדמתי החלטתי שמחר אני צריך לצאת לאיזשהי הרפתקה קטנה,
כי מי יודע מתי מלאך המוות ידפוק  בדלת ויגיד לי שאני הבא בתור
ושאלוהים צריך אותי לאיזה פרויקט חדש: "בין העננים" או משהו
כזה...

החלטתי שאני צריך לצאת להרפתקה, חוץ משרונה - שהיא הרפתקה בפני
עצמה,
משהו משכר, משהו מטריף חושים, משהו שיזכיר לי את הימים לפני
שהאבא הפולני שלי התחיל ללחוץ עליי ללמוד הנדסת אלקטרוניקה
בטכניון - כי"רק שם תלמד מקצוע שיכניס לך הרבה כסף לעו"ש."
ההמשך כבר ידוע.

השמש קופחת, חול, ים, חם, זיעה מידבקת וקאיפירניה, זה מה
שמגישים פה כל היום, אני - חנן הבחור הפשוט והחכם, הצנועו
והביישן, לקחתי את עצמי לקרנבל בריו,ברזיל.
מיליון בחורות בעירום חלקי, כולם רוקדים שיכורים לצלילי הסמבה
המרשרשת, מבוסמים מריח הרום הזורם כמו מים, לכל אחד  פה יש
בקבוק אישי כמו מינרלים - רק ארבעים אחוז אלכוהול.
ואני, אני רוקד בטירוף - קורע את החולצה מעליי, מזיע, עוצם
עיניים נסחף עם הקצב המטורף, עם השמחה שמסביב, בלי לדעת לאן
יוביל אותי הערב ואם אני צריך להתעורר מחר לעבודה -
היי שיט,
אני צריך לקום לעבודה - התעוררתי בבהלה-מזיע, מתנשף...
"חנני, אתה בסדר?"
"כן חמודה, אני בסדר, תחזרי לישון"

קמתי למטבח, הוצאתי מהמקרר את בקבוק המים הצוננים, שתמיד נמצא
שם בשבילי.
התיישבתי ליד השולחן העגול, איפה שתמיד יש ערימה של עיתונים
ולגמתי קצת תוך כדי שאני מחזיר את הנשימה, הרגשתי מן תחושה
שורפת כזאת בלשון, בצד ימין, קרוב לשפה, הנחתי שזה בגלל הקפה
שיצא לי חם מדי בבוקר אבל הייתי עייף מדי  ומטושטש מדי בשביל
לייחס לזה חשיבות.
הסתכלתי על השעון שתלוי מעל המקרר - עוד שעתיים אני צריך לקום
ושוב הכל מתחיל.

היום עברה כמעט שנה מאז התאונה ההיא והצלקת בלשון נשארה לי,
היא אפילו גורמת לי לקושי בביטוי האות ל'.
נזכרתי שבאותו חלום מוזר בדרום אמריקה, אחת מכוסות הפלסטיק
שהיו מלאות בשיכר הלאומי שהוגשו לי הייתה קרועה קצת וכנראה
גרמה לי לחתך בלשון-אבל זה היה רק חלום...