הם אמרו לי תמיד, אם כי לעתים בנימה מתחשבת דיה, שכתבי-היד
שלי לא יתקבלו בשום-אופן. הפעם הכל היה שונה לגמרי, הרצון לברר
פעם אחת ולתמיד את הסיבות האמיתיות לדחייה התעורר בצרימה
בראשי. נטלתי לידי את הקלסר העבה, נרתע מלהביט בצמד המילים
המתאכזרות - לא מתקבל. בעוד שאני מוסיף לחקור מכל הכיוונים
את משמעותן, ש היתה למעשה מובנות מאליו בלאו הכי, הרגשתי מין
צריבה קלילה בעיני. צבעו של העת האדום בו נכתב המשפט הכה ברור
ובה בעת כל-כך לא מובן היה גס ומרושע מדי לטעמי.
    ולמה שאניח להם להפחית בצורה כזאת מערכי? הרי שבסופו של
דבר ברוב הזמן אינני איש וותרן וברור גם שלא אחד שמסוגל לספוג
אינספור השפלות ולהישאר יבש ואדיש. לעזאזל, זה הספר השלישי שלי
שנכשל במבחן ההישרדות.
    גוש פרווה אפרפר, שהתמקם לו בנעימות על השולחן, הרים קמעה
את ראשו ולאחר מכן שילב את זרוכותיו השעירות באצילות. זוג עיני
החתול הירוקות ופקוחות לרווחה בוהות בי בערמומיות, הן שהחדירו
לתוכי גלי היפנוזה רבת עוצמה. שמעתי אותן מדברות, אלוהים, הן
לחשו לי דבר-מה...
    העיניים הבהירות המשיכו להשפיל לעברי מבטים מבעד למשקפיים
בעלי מסגרת-זהב.
    "למה?" תקפתי את האיש שישב עתה מולי.
    המו"ל הרים את גבותיו העבות, כשהוא מסיר את משקפי-הראיה,
ועווית מוזרה חוצה את שביל שפתיו הצרות. "תקשיב," פנה אלי
וגירד בעורפו. "אני יכול להבין את מה שאתה מרגיש, באמת. אבל
כנראה אתה לא הבנת את המסר-"
על מה הוא מדבר, לכל הרוחות? "לא," נבחתי, "אין לי שום בעיות
קליטה."
    הזקן צחקק באטימות והחליק את כף ידו מתחת לסנטרו הנפול.
"הו, לא לזה התכוונתי, ידידי." חיוך רטטני נגע בשפתיים ההן.
    דרשתי ממנו לא לחסוך במילים תוך כדי שאני אומר לו, שאני
אדע לקבל כל סוג של ביקורת שהיא בקור-רוח. "ארצה לשמוע רק את
האמת," הסברתי לו בכך. הוא נשא את עיניו הלועגות, חסרות הצבע
כמעט, אלי, כאומר: אם-זה-מה-שאתה-רוצה...
    "ידידי הצעיר, צר לי מאוד," פתח במילים חמקניות. "הייאוש
שלך זאת התנהגות טבעית לגמרי." אתה לא מסוגל להרגיש את קצה
הסבל והתיעוב העצמי שבי, הרהרתי ביני לביני. "הספר הזה, ובעצם
כמו כל קודמיו, הוא חסר חיים והשראה... במובן מסויים."
    שיער הצטמרר על ראשי, לסתי נשמטה. בחיי, לא ציפיתי ולו
לרגע לשמוע ביקורת נוקבת עד כדי כך. המילים היו הכי ישירות שרק
אפשר, חדות כמו להב הסכין, שחדרה באותם רגעים לתוך מעמקי לבי.
חסר השראה, מה?
    "דבר אחד שיהיה ברור לך," אמר הזקן, משחק עם העט הכדורי
שבידו. "ספרים לא נמכרים לפי כמות הקילוגרמים. רק תביט בזה
לרגע אחד." הוא הרים את הקלסר, לשם כך הזדקק למעט מאמץ, וקירב
אותו לפנים שלי. לאחר מכן הוא חיכך בגרונו והתיר לאוסף הניירת
לנחות חזרה על משטח השולחן המבריק. "וחוץ מזה, התיאורים. טוב,
בוא נשים בצד את הדברים המבחילים והמזוועים שאתה בוחר לתאר שם.
אבל מה עם כל השאר? קצת רגש, יותר מתח, אהבה, מעט הומור פחות
נמוך, טיפה של פסיכולוגיה - מה יש, זה עלול לדעתך להזיק? הכל
קר מדי ולא אנושי - מלאכותי, זאת המילה המדוייקת. מילא אם
היית בוחר במדע-בדיוני. אבל אתה לא. וכאן תסלח לי, לזה אתה מעז
לקרוא ספר-מתח?"
    שתקתי במשך כל הזמן שהוא דיבר. אלוהים אדירים, לא יכולתי
לנחש שלפעמים כל כך קשה להביט לאמת בפנים.
"... רוצח סידרתי, בסדר גמור. אבל מה דעתך לתת לו קצת אופי,
לתרום מעט מעצמך, לצור דמות תלת-מידמדית ולא איזו מכונה
פרימיטיבית." פיו ממשיך למלמל דברים ואני עוקב אחר תנועות
שפתיו, מביט בשיניים העקומות ובתהום החשוכה שמסתתרת מאחוריהן.
"יש לך הרבה מה ללמוד, בני. החלטת לזנק גבוה מדי והנפילה, כך
אני מתאר לעצמי אותה, קשה וכואבת.  צריך רק לציין שהשפה שלך די
מעניינת ומסוגננת, אך בפירוש זה לא מספיק כדי לגרום לקורא
להתעניין ביצירה שלך. אתה יודע, לאנשים מסויימים אני מציע
לנסות לכתוב ספריי בישול. ומה רע בזה? גם שם יש שימוש רב
בסכין, יצירתיות, ומה גם, שאתה לא צריך להתייסר עם הרכב העלילה
ודמויות. ותחשוב בעצמך, הרי הכל נתון מראש. אפילו לבצל יש אופי
משלו - הוא גורם לך לבכות, שום עושה סירחון לא נורמלי, לימון
מנטרל את ה-"
    "מספיק!" השתקתי אותו בקול-רם. בידו הוא החליק על משטח
השולחן את כתב-היד שלי קדימה, לעברי. ברישלון חטפתי את הקלסר
ובאומרי תודה רבה יצאתי מפתח הדלת של אחד המו"לים המצליחים.
מיהרתי לרדת במעלית מהקומה העליונה של "ירדן - הוצאות לאור
בע"מ".

החתול החל מילל ללא-הרף, מפיק קולות לא נסבלים. "סתום את הפה
שלך," סיננתי מבין שיניי והכנסתי ערימה נוספת של דפים חסרי-ערך
לתוך האח הבוערת, כך מתיר ללהבות האש המורעבות לכבוש את קצוות
הנייר הלבן. בדרך זו העלתי באש את שלושת שנות חיי. הביצוע היה
מלהיב ביופיו. גופי הוסיף להזיע, לבי לרטט בקרבי במין פרעות.
אני שורף את דמויות הלא-אנושיות בעודן בחיים, אמרתי לעצמי
עוד ועוד...

השכם בבוקר של היום שלאחר מכן התעוררתי לתוך גיהינום הייאוש
משלי. קשה היה לי לשאת את ראשי הכבד ובו-יחד חלול לחלוטין, קשה
עוד יותר היה עלי להזיז את עצמותיי התפוסות והיבשות. שמש יוקדת
פלשה לתוך החדר הקטן והריקני וצבעה את קירותיו האפורים.
    יצאתי לרחובות הרועשים ושוטטתי בתוך ההמון הסוער באפס
מעשה, בעצם לא היתה לי שום מטרה מיוחדת לכך. השמיים שמעלי היו
הכבושים בעננה לבנה המטיילת לה במרחב הכחול העמוק והאינסופי.
היה זה יום חורפי בהיר וחמים ביותר שזכיתי אי-פעם לראות. סתם
כך קניתי לעצמי גלידת-שוקולד ולאחר שטעמתי אותה מספר פעמים
השלכתיה לפח-הזבל. תמיד שנאתי שוקולד. מפסידן, לוזר גמור,
חזרתי להזכיר לעצמי בדרכי אל הלא-נודע. מרגע זה החלטתי שקריירת
הסופר שלי הסתיימה, תם ונשלם, הגיע הזמן באמת למצוא לעצמי
עיסוק אחר. ואולי לשם שינוי כדאי לי לחזור לענייני העסק של אבי
המנוח - רוקחות. סוף-סוף לשוב למקום הקטן והשקט שבמרכז העיר.
שוקע במחשבות נודדות מפה ועד להודעה החדשה התחלתי לחצות את
הכביש.
"תזהר! מטורף אחד!" נשמע לפתע קול צווחני ומנוכר.
    מה זה היה? כשפנתי להביט לצדדים, הרגשתי איך שכתפי מתנגשת
במשהו מתכתי. טנדר גדול-מיימדים התמקם ממש לידי. ביקשתי את
סליחתי והמשכתי ללכת כמאום לא קרה. טוב, בסך הכל הוא לא דרס
אותי, לא נהרגתי ואחרי הכל לא נוצרה שום תאונה שתגרור אחריה
תוצאות בלתי-הפיכות. אולם לא היה לי איכפת מהאסון שנמנע זה
הרגע. עמוק בתוכי רציתי להרגיש נואשות את הכאב העז, לראות את
צבע הדם הניתז בשטף מגופי. חשק זה התמזג עם הרצונות הבסיסים,
כמו השינה, אהבה, תזונה טובה...
    בסוף הרחוב פגשתי את מיטל, חברתי הגבוה, שחורת השיער.
באותה שעה היא עבדה כמלצרית בבית-קפה הפינתי 'קפוצ'ינו'.
ניגשתי אליה ונשקתי לה בידידות. "אתה מוכן לחכות לי כמה דקות?
אני כבר מסיימת את יום העבודה שלי." לא היתה לי שום סיבה לסרב.
הנהנתי לכיוונה ופסעתי לעבר דלת-הזכוכית הפתוחה למחצה. קולה של
מריה קארי בירך אותי עם כניסתי לחלל השוקט. אור קלוש בשלל
צבעים התנגש בפני האנשים, שדמו לחייזרים מהחלל. למען האמת לא
אהבתי מעולם את הופעתה של מיטל במקום הזה, שסתר לגמרי את אופיה
הצנוע. חצאית מיני מעור, חולצת בטן הדוקה מדי הבליטה יתר על
המידה את צמד שדיה המוצקים - כל המראה הזה משך אליו מבטים
פוזלים מכל עבר.
    "נו, היית שם?" שאלה אותי כשיצאנו לרחוב האפרורי, הרבה
יותר קודר מאיך שהכרתיו דקות אחדות לפני כן.
    "הייתי," השבתי לה והשתתקתי.
    היא הבינה הכל מבלי שהזדקקה להמשיך ולחקור. בסך הכל בחורה
נבונה היתה תמיד. "תתעודד, אין מה לעשות. ותזכור תמיד שאני מתה
על הכתיבה שלך. ותמיד אשאר המעריצה מספר אחת שלך."
    מספר אחת ויחידה, השלמתי לעצמי. הפעם הרגשתי - זאת אומרת,
הייתי כמעט משוכנע - שהיא מזייפת. שקר לבן, איך שאנחנו קוראים
לו. "רוצה לבוא אלי היום?" העזתי לשאול אותה ביובש.
    היא רק חייכה במתיקות.
    הדלקתי את האורות בתוך דירת-החדר שלי, שבקומה רביעית.
מיטל פסעה קדימה, נחושה בדעתה להשקיף מבעד לחלון בשעת
בין-ערביים המכסה את העיר בגוונים ארגמניים עמוקים. אני באותו
זמן הוצאתי מאחת המגירות במטבח בקבוק-יין. כעבור דקה היא
הצטרפה אלי והציעה את כישוריה בהכנת החביתה לשנינו.
    בשעה שסעדנו את ארוחת הערב, כל אחד מאיתנו בחר בשתיקה -
והיא זו ששבעה את רעבוני. אני מזגתי את היין האדום לתוך שתי
הכוסות השקופות ומתנוצצות. בידה הענוגה היא נטלה אחת מהן.
"לחיי האהבה," לחשה ובחיוכה חשפה שיניים לבנות ומבריקות.
    "לחיי הכישלון," הצעתי אני והיא רק צחקקה.
    שפתיה התנגשו עם דופן הזכוכית, והן רכות וכה עדינות. לא
גרעתי עין מפניה. היא שלחה אלי חיוך מעט נבוך ושאלה אותי למה
אני מסתכל עליה בצורה כזאת. לא אמרתי דבר ורק עקבתי אחרי טיפת
היין העושה את דרכה במורד סנטרה. בקצה האצבע ניגבתי את השביל
האדמדם ומרחתי את הנוזל על שפתי התחתונה. ראיתי אותה מסמיקה.
    "את יפה," מלמלתי. "כל-כך יפה."
    בלענו את החביתה הקרירה וחסרת הטעם מהר ככל האפשר.
כשסיימנו לאכול אף אחד לא התמנה לשטוף את הכלים, לאף אחד לא
היווה הדבר רצון עז. "אני רוצה לראות היום את שנינו יחד.
משתוקקת להיות חלק ממך," נשאה לפתע קול שביר ומתנגן שפלש לתוך
רצף הדממה. הרמז היה מספיק ברור.
    התקרבנו זה לזו ואני עטפתי את גופה בזרועותיי. היא עדיין
מחזיקה בכוס היין הריקה למחצה. אני מביט בה מבלי למצמץ והיא
מחזירה לי את מבט עיניה הדביק. על פניה משתקפים הגוונים הנוגים
של כניסת הערב, תלתלי ראשה השחורים נכבשו במגע הלוטפני של אור
פנסי-רחוב שנדלקו זה הרגע. שפתיי פגשו בשפתיה החמות בעינוג
ממושך, שמימי. ידי הוסיפה ללטף את צווארה הארוך והמושלם. נשקתי
את זוג העיניים הגדולות והעצומות. אני מושך את היד השניה מעלה,
מתחכך בבד חולצתה, ממשש באיזור שדיה ומעלה את את המגע לעבר
צווארה. ופוגש שם את כף-ידי השניה והנחושה.
    עיניה נפערות באימה. והן קרועות לרווחה כשל איילה הקולטת
בנחיריה את ריח הסכנה.
    אני מעניק לה נשיקה נוספת. נשימותינו מתאחדות  זו עם זו.
היא מרפה מהכוס וזאת מתרסקת לה לעשרות רסיסים בהתנגשותה עם
רצפת האבן. היא נאחזת בעור גופי בתשוקה, מחדירה לתוכו את
ציפורניה החדות. הו, כמה גדולה היא האהבה, כמה חושנית ומטורפת
היא לפעמים.
    שלולית היין האדומה מתפשטת לצד כפות רגליה הנועלות זוג
נעלי-עור גבוהות. אני מחזק את המגע, עיניה היפות מתערפלות,
מחליפות צבעים...

החתול התמקם על ברכיי, מניח את ראשו השעיר בנינוחות. עיניו
המצומצמות לשני סדקים צרים מקרינות לגופי רגישות מנוכרת. באותו
לילה התיישבתי מול מסך המחשב הדולק ופתחתי מסמך הוורד חדש וריק
לחלוטין. אצבעותיי רצות בעצבנות על פני המקלדת והמסמך מתמלא
לאיטו במילים, לאחר מכן משפטים... פסקאות שלמות. עוד ועוד.
החדר היה חמים די הצורך לגרום לי שוב להזיע, הוא גם היה חשוך
ואינטימי כך שאש האח היא היחידה שהבליחה אור בתוך החלל המרובע.
עשן סמיך מילא כל פינה בו.
    אווירה היתה מושלמת לשם כתיבת יצירה חדשה. לגמרי שונה
מקודמיה.
    נקישות בדלת לא הסיחו את דעתי, דבר לא הפריע לי כדי להדיף
את ההשראה המפלצתית לה נכספתי באותו לילה קסום. "עידן, מה קורה
אצלך, לעזאזל? מה אתה שורף שם?" תבעה לדעת השכנה מהקומה
התחתונה בקולה הרגזני, החורק, עומדת לה מאחורי דלת דירתי
הצנועה.
    "הכל בסדר, גברתי," צעקתי לעברה. "זאת חביתה, רק חביתה
שנשארה במקרה יותר מדי זמן על האש."
    גלשתי לתוך מעמקי הלילה, לא שם לב לזמן החולף, שלא בדיוק
הטריד אותי. משפט מזרז משפט חדש, עמודים מתחלפים בקצב מטורף.
לקראת שעות הבוקר מצאתי את עצמי מתעורר על הכיסא.
    11 דפי מחשב מלאים. היה זה השיא שלי. התחלתי לקרוא את
הפסקאות האחרונות כדי לדעת היכן נעצרתי.
    "... שלווה ושוקטת היא ניצבה מולו, חסרת-אונים ולגמרי לא
ממוגנת מפני איתני-הטבע. היא דמתה לפרח - הפרח היפה ביותר שהוא
זכה להכיר בחייו, הרגיש חובה לציין זאת לעצמו באותו רגע קטן
ומוחשי - הפרח שעומד להעקר עם השורש ולהיזרק באדישות על האדמה
המיובשת. עיניה הגדולות היו פעורות, צל המוות הקרב ובא שוטט
באישוניה הרחבים מפחד. הפחד שנפל עליה לפתע פתאום, החרדה מפני
האהבה הגדולה מולה לא יכלה לעמוד עוד.
    "רוח-פרצים פרעה את תלתלי-שיערה השחורים כפחם, הרוח
הקרירה האחרונה שיכול היה גופה להרגיש, שאוזניה מסוגלות
לשמוע... להקשיב ליללה השורקנית, חסרת-המנוחה של נפשה
המתייסרת. בעוד שידיו הקשוחות, שכרוכות סביב צווארה העדין,
מוסיפות לחבק ולחנוק, היא אינה מוותרת וכך ממשיכה להילחם על
הרגעים האחרונים של חייה. נחושה בדעתה ללכוד במבטה המתפוגג את
הדברים הרבים שטרם הצליחה לראות בשנותיה. ידיה הקטנות והשבירות
ליטפו את הקיר האדיש, שכבת-דם קרוש הצטברה תחת ציפורניה. והיא,
כמגששות בחשיכה, משתוקקת נואשות למצוא מקום מקלט בעולם ושמו
'אין-מוצא'.
    "האיש הקוטל את חיי הצעירה הצמיד את גופו אל גופה - מביט
בשוות-נפש במעשה ידיו הנתעב. פיה פולט לפתע את הצעקה האחרונה,
חנוקה, אצבעותיה מחליקות על הקיר. היא צנחה ארצה בקלילות
המיוחדת רק למשהו טהור ותמים כמו העלה הנופל.
    "הוא הרים בעדינות יתרה את גופה הרפוי ונשא אותו לעבר
המזבח השטני. הלהבות הלכו והתעצמו סביב הנערה המתה. תחילה
נאכלה רק שמלתה ולאחר מכן כל דבר אחר מלבד הנפש הקטנה והאומללה
שריחפה באוויר."
    הייתי מרוצה מהכתיבה, השלמתי זאת במשפט פרידה: "רק דבר
אחד יכול היה להשקיט את כאבו של המרצח - ישנם עוד מאות אלפי
פרחים ברחבי העולם האכזר והאבוד הזה."
    מיד לאחר מכן, מלא מרץ ואופוריה מושלמת, ניגשתי לחלק הבא.
פרק רבעי, הקלדתי בדף החדש.
    הזמן חלף בסערה של ממש, כאילו שגורם עוצמתי לא-מודע רדף
אחרי הימים הדוהרים.

"בוקר אור," בירך אותי המו"ל הזקן. הוא התהלך במשרדו אנה-ואנה
בהתלהטות, כשחפתי מכנסיו נגררים על הרצפה. גופו היה שמנמן
ועגלגל. הוא הרבה יותר נמוך ממה שנראה לי בפגישות האחרות,
אמרתי לעצמי. "החל מהשבוע הזה אנחנו מאיצים את קצב ההדפסה ספרך
החדש. הביקוש הולך ומתעצם ובתי-הדפוס, וכך גם אנחנו, צריכים
להתאים את עצמינו אליו. תשמע," חיוכו התפשט על פניו האדומים
מרוב ההתלהבות. עיניו הקטנות והבהירות, שרקדו בתוך ארובותיהן,
נכבשו בניצוץ מיוחד. הוא שפשף את ידיו אחת בשניה כחרק שחור
ועצבני. "הרגע קיבלתי בפקס את הנתונים האחרונים. נכנסת כבר
לרשימת רבי-המכר השבועית, ידידי. וזה הישג רציני בהתחשב שזהו
רק השבוע הראשון שלך... השבוע המוצלח הראשון," הוסיף. "אל
תדאג, בקרוב מאוד נקפיץ אותך לראש הרשימה ונתאמץ גם להשאיר
אותך שם לכמה שיותר זמן. אני מבטיח לך. ואתה יכול לתאר לעצמך
מה זה להגיע לפסגה?"
    "וואו," אמרתי ברושם עמוק.
    "אתם, הסופרים, יש לכם שפה מאוד עשירה להביע רגשות," גיחך
הזקן.    
    "אממ... לפחות אצליח סוף-סוף לכסות את האוברדרפט שלי."
    "ועוד הרבה יותר מזה," אמר לי בשקט, כמגלה סוד.
    בחמימות רבה הוא לחץ את ידי, מכופף מעט, כאילו שהוא בתור
אחד המו"לים הגדולים במדינה, בכבודו ובעצמו בחר להשתחווה
לאדונו.
    כעבור מספר שבועות, כמובטח, שמי התנשא לו במקום הראשון של
"הרשימה". מעטים לא זכו להכיר במרוצת-השנים את הסופר הצעיר
והמצליח - עידן אור, שהיה יותר מסתם שם. זה, לאחר מספר
גלגולים, נהפך לו לסמל. סמל של איכות, של השפעה רבה, סמל
להערצה אדירה. ובכן, לפני שנתיים רכשתי את מירב המניות של ירדן
- הוצאות לאור בע"מ, והייתי למנהלה הבלעדי. ככה זה החיים,
בדיוק כמו במלכודת-עכברים: לעתים אנו מצליחים לתפוס את הגבינה
ובשאר המקרים הגבינה תופסת אותנו וכך מפילה בפח קורבן תמים.
    בשעות היום, אני מוצא את עצמי שוב ושוב מחלק חתימות לקהל
המעריצים הנלהב (שמשום-מה כל אחד מהם בוחר לקרוא לעצמו מעריץ
מספר אחד שלי), מתראיין לתכניות טלוויזיה, נותן עצות לכותבים
מתחילים, מסתובב בין האנשים המכובדים - ובכל פעם אני רואה לנגד
עיני איך שהעולם מתגמד תחת לכפות-רגלי. הכל מתחיל מאבד בהדרגה
מערך חשיבותו והדברים שקודם לכן מצאו להם מקום בהתלהבותי
המבודדת מפסיקים לרגש אותי.
    לעתים רואה אני את עצמי בתור אחד הדמויות שיצרתי בשלושת
כתבי-ידי הראשונים שלי, שהועלו באש. את גופי ממלא עתה חלל זר
וחסר-תוכן, נטול ריגושים. וכי אם אין זה מה שבאמת משקף את
המציאות המרה - תסלחו לי, התפלה - אז מה כן?
עם רדת הלילה, בחזרה אל מקום-מגורי המפואר בשכונת-היוקרה, אני
חש איך שרגלי כושלות תחת כובד גופי כאשר אני מתחיל לחצות את
הגבול שבין החיים המלאכותיים והבדידות המדכדכת.
    ביתי, כתא כלא מבודד וקודר להחריד, הוא המקום בו מתרכזים
הצללים כרוחות-רפאים. אותם צללים שאני יצרתי לעצמי ובעצם גם
הייתי ועודני חלק מהם. מעל פני השטח נראה המקום כדבר האידיאלי
לחיים שקטים ונוחים של הסופר. הדונם וחצי, שהיה כולו בבעלותי,
כוסה בגן ירוק משלי. הבית היה עשיר בעשרות חדרים (רובם ריקים),
כמובן שהיה גם גדול ומרווח, מוצף בריהוט עתיק, עם הרבה יופי
חיצוני ואווירה חמימה לכאורה. יש לי את חדר עבודה אישי המוקף
באינספור ספרים, כשמדף אחד הקדשתי לספריי, וזה הולך ומתמלא לו
עם הזמן... ארשה אף להודות בפני עצמי שרוב היצירות היו לא יותר
מזבל-ספרותי, מה שלא הפריע להן כמובן להגיע בכל פעם לקומות
העליונות של רשימת רבי-המכר ולהשתהות שם למשך זמן-רב. משהו
בדומה ל"ספר החטאים" לא הצלחתי לצור מחדש, כי אף פעם לא מצאתי
את עצמי יותר כה קרוב, פיזית ונפשית, לעלילת המצטיירת. העיקר
הוא שרכשתי לי שם ומוניטין, והיתר, ביננו, למי כבר איכפת באמת
מכל הפרטים הקטנים והזניחים?
    תוך שהלילה פולש לו למעמקים אינטימיים, כך מתעצמים הפחדים
הכי איומים של מגירות-נפשי. פצעים עמוקים נפערים מחדש.
הזיכרונות המוחצים והקבורים הרחק מהמודעות מתעוררים לחיים,
מזכירים לי ללא סוף את עקבות העבר האדומים. צללים מרושעים
מתפתלים לאורך הקירות, קולות אובדניים כובשים את שמיעתי.
במקרים מסויימים אני מרגיש איך שארבעת הכתלים הולכים ומתקרבים
אלי בכל רגע מוחשי, בכל שבריר שניה, והם מאיימים למחוץ אותי.
    את טעמם המריר של חיי לא הצלחתי להמתיק, כמובן, על ידי
יצירת משפחה תומכת. עד היום הזה, בפניה של כל אישה באשר היא
אני רואה את מיטל. כאשר צעירה זאת או אחרת מעזה לחצות את שערי
ממלכתי האפלה ועוד זוכה להתארח במיטתי הרכה, קרוב לוודאי
שבאמצע הלילה אני אתעורר לתוך החוויה המחודשת של אותו אירוע
המזוויע. באותו זמן כשאני פוקח את עיני אני מגלה את הגוויה
הלבנה לידי, שוכבת שם שקטה וצוננת. מרוב הזוועה אני מעלה קולות
זעקה בתוך תוכי. ואז ריח העשן הסמיך תוקף את מערכת-הנשימה שלי,
כך בעצם הוא חונק אותי ללא רחמים. והדמייון הזה לרוב לרוב
כל-כך קרוב למציאות.
    בדרכי התמימה, את שיכרון הנקמה אני מנסה לעמעם בכמויות
אלכוהול וכך גם במקרה הזה - נכשל. אני מוסיף לתהות ללא-הרף אם
אלה הם אכן חיי שלי ולא איזה קיום זר, שנגנב מאלמוני מנוכר,
כזה שלא היה שייך לי מעולם. חלום-בלהות תמידי כובש את דעתי
הנטרפת ובראשי מתחלפות תמונות של גזר-דיני, של גסיסה כואבת
ואיטית ביותר ממה שאדם, בשר-ודם, חווה אי-פעם. ממה שהוא מסוגל
לחוות.

העיניים - כזוג מראות - משקפות את הבערה...
    עיני החתול בההו ארוכות בלילה הקודר והמקפיא. העצים
העירומים מעלים עמדו כחבורת ישישים נשכחת והושיטו את זרועותיהם
הכחושות לעבר השמיים הכבדים והסוערים. הירח המטושטש טבע אי-שם
בתוך החשיכה המוחלטת והרוח פרעה את פרוותו המסודרת. מיד אחר-כך
הרעמים בישרו על סערה מתקרבת וטיפות כבדות של גשם בקעו מתוך
השמיים כדמעות גדולות ומלוחות. רק אז התברר לו שעליו לצאת למסע
ולנטוש את המקום ששימש לו מקלט זה שנים. החתול זינק מאדן-החלון
על האדמה הלחה והריחנית ונמלט אל תוך העלטה.
    עוברים ושבים יכלו להישבע שבאותו לילה הבחינו במפלצת
אדומת-עיניים החולפת לה בין הרחובות הריקים והגשומים ומזרה
אימה לכל עבר. האחרים טענו שהם אלה שהיו האחרונים לשמוע את
הטורף הנורא ואיום בבית-הקברות השוקט, שם, לדבריהם, יצר
קולות מחרידים. אולם ברוב הזמן לא היו אלה יותר מתעתועי-דמיון
שצמחו לשמועות להן רבים המשיכו להקדיש את מלוא תשומת לבם
הבנויה מלכתחילה לדברים שכאלה. האנשים, ללא ספק הם שומעים רק
את מה שרוצים לשמוע, את מה שמלהיב ומרתק אותם והם אכן מקבלים
את תוצר-הלוואי, משופר ומעוות ככל שיהיה.
    החל מאותו לילה איש לא שמע ולא ראה את היצור הנבזה, שיותר
מעולם לא הופיע באותו אזור אובדני וחשוך בדיוק כמו אלה
המיישבים אותו.