אני מפחד עכשיו כמו שבחיים שלי לא פחדתי.
זה לא נכון להגיד שמלאכים לא פוחדים, כי הם כן.
הפחד מכאיב, הוא הורס והוא משגע את הגוף, הוא גם הופך את
הכאבים הנפשיים לכאבים פיזיים.
לא ישנתי כל הלילה האחרון, אני עייף נורא, ואני רוצה לנוח
קצת.
אבל אני מפחד.
אני מפחד שאם אני אלך לנוח, אני לא אתעורר יותר, או גרוע מזה,
אתעורר ואגלה את האמת.
האמת אמורה לשחרר, אבל זה לא כך.
האמת תכבול אותי שוב מחדש, ואז שוב לחכות שנה וחצי, שנתיים,
כמה שיקח, כמה זמן שהגוף יוכל להתגבר.
נותרו לי עוד כמה שעות, עד מחר, עד שאני אגלה, עד שאני אוכל
לדבר.
אבל המילים כבר לא עוזרות, אני מדבר את המילים שנעלמות לתוך
החושך, נשארות שם.
דווקא כשחשבתי שהכל בסדר, הייתי כל כך מאושר, אף פעם לא הייתי
מאושר, אף פעם לא הרגשתי את ההרגשה הזאת קודם, מתנת החיים.
עכשיו אני מרגיש משהו שגרוע יותר מכל דבר בעולם, חוסר הידיעה.
מחר בבוקר, כשאני אקום ואפרוש כנפי ואגיע למקום שאליו אני צריך
להגיע, אני אדבר.
ואולי הפעם ישמעו את המילים שלי, אבל אני ממש לא יודע.
יש ניצוץ אחרון של תקווה, ניצוץ אחרון בלבד, לדעת, שכשאני אקום
מחר, אני אהיה מאושר שוב.
התקווה לעולם לא מתה.