"לילה.
הלילות בשפלה חשוכים במיוחד. לא יודע, אולי זו סתם הרגשה. מה
שבטוח, הלילה חשוך במיוחד על הכביש הזה, קילומטר וחצי של כביש
רעוע שעובר בתוך שדה חשוך ומוביל מהכביש הראשי והמואר לתוך
הקיבוץ האפל. האור היחיד ברקע בא מהמנורה על השער של הקיבוץ
בסוף הכביש. הראות שלי תחומה בתוך אלומת האור החלשה מהפנס
הקידמי של האופנוע. אם יכבה המנוע ואיתו האור, אני אשאר בשדה
הזה, בחושך מוחלט, מוקף בכל מיני דברים בשיחים...
אני מושך את ידית הגז ומאיץ. אני אחוז קונפליקט. אני רוצה
ליסוע יותר מהר ולהגיע כבר לאור, לחמימות המפנקת של הבית, אך
ככל שהנסיעה מהירה יותר, קר לי יותר, וגם הפחד, הפחד שמהמורה
בכביש תגרום לי לאבד שליטה...
מכה חזקה. אני עף לתוך שלולית חשוכה בצד הדרך, שומע את רחש
המים כשאני מחליק לתוכם ואת פרפור הגסיסה של המנוע, כמה מטרים
ממני.
אני שוכב בחושך לבד, לא מרגיש כלום, לא יכול לזוז."


התעוררתי שטוף זיעה קרה והתחלתי לרעוד. זה היה חלום או שזה
באמת היה?
בימים שאחרי פציעת ראש, אפילו לא פציעה מאוד קשה, הכל מבולבל.
הקו הישר העובר בין חלום למציאות כאילו מפתח תכונות אחרות כדי
לבלבל. לא, הקו לא מתגמש, הוא מבצע פניות לכל עבר ומה שקרה
נדמה כחלום ומה שחלום לפעמים קורה, וגם לא תמיד אפשר להגיד
בבירור מתי קמתי, מתי הלכתי לישון, מתי זה היום, מחר, אתמול,
ומתי לכל הרוחות הכל התחיל...
איך הגעתי לפה בכלל? איפה אני?


לילה.
טוב, ערב יהיה תיאור יותר מדויק, למרות שהעלטה המוחלטת והשקט
הזה יכולים לבלבל כל אחד. שוב נוסע חזרה הביתה בסוף עוד יום
אינסופי. אותו הכביש האפל שוב נפרש לפני. הפעם ההגיון מתגבר על
הרצון להגיע הביתה ואני מרפה מהגז, יורד ל-50 וחושב על דברים
טובים, מקלחת, אוכל, בירה קרה, סרט ישראלי שכבר הרבה זמן אני
מתכנן לראות, מיטה. גוש אפל מגיח לתוך שדה הראייה שלי בזווית
העין, טס לי לתוך הגלגל הקדמי. מספיק עוד מחשבה אחרונה  "זה
הולך להיות רע...".
מכה.
שקט.
"יש לה בריכה, שם היא שוחה, בדמעות שלך..."
והשיר הזה שמתנגן לי במין לופ אינסופי בראש.
פותח במאמץ חצי עין ורואה פרצופים צעירים ומודאגים מעלי. מישהו
נוגע בי. כאב חד מתפוצץ לתוכי מכל הכיוונים, ושוב, שקט.
אני שוכב על הגב, קשור, לא יכול לזוז, לא יכול לדבר, לא יכול
לפתוח את העיניים. מגע יד גס פותח לי בכח את העין ודוחף לי
משהו קר פנימה. לפני שאני תופס מה קורה, גם העין השניה נפתחת
בכח. עכשיו שתי העינים שלי סגורות בלי יכולת להפתח עם חומר
קריר, שמנוני ומבחיל בפנים. מגע מתכת קר על הבטן, גוזרים לי את
החולצה, מושכים לי את הג'ינס למטה. אני לובש תחתונים נקיים?
מי יודע.
מי אני? איפה אני? מה קורה? אני מת?
לא יכול להיות שאני מת. המוות לא יכול לכאוב כל כך.

אחרי עשרה ימים, שני ניתוחים, שתי פלטינות ושמונה ברגים, אני
בבית, יושב לבד ומנסה לחשוב מה לכל הרוחות קרה פה ואיך הגעתי
למצב הזה. אין לימודים, אין עבודה, אין כלום, כאילו מישהו
למעלה לחץ לי על כפתור ה- "pause" במכשיר החיים. טוב, לפחות
הוא לא לחץ לי על "stop"... גם משהו.
כל תנועה מלווה בכאבים במקומות שלא ידעתי אפילו שיש לי, אז אין
הרבה מה לעשות, פשוט לא זזים הרבה. משום מה אני לא זוכר כמעט
כלום מהימים שלפני התאונה, בגלל המכה בראש, גם כן קסדה. שמה
מהיום יהיה "רונין", שם גנאי לסמוראי שנכשל בהגנה על אדונו. אם
היא היתה שווה משהו, לא הייתי יושב פה עם פרצוף שנראה כאילו
הלכתי מכות עם מייק טייסון.
מנסה להזכר מה היה לפני שהכל קרה. פיסות מידע מבולבלות
מתרוצצות לכל עבר בראשי היגע. אין לי את היכולת להבחין בין דבר
אחד לאחר או לדעת בוודאות מה קרה, אם קרה, ומתי. באמת חלמתי על
התאונה? אבל מתי?
הפתרון!
אני קם בקושי רב, ניגש לשידה ופותח את המגרה. שולף את היומן
הנאמן שלי ומניח אותו על השולחן. ביומן זה הייתי כותב הכל,
כמובן, כשעוד יכולתי לכתוב. זו תהיה דרך נחמדה לרענן את
זיכרוני הפצוע באירועי הימים שלפני, הימים שאני פשוט לא מצליח
לשחזר.
אני פותח את היומן ומדפדף ישר לימים האחרונים.
אני מגיע לעמוד שבכותרתו מתנוסס התאריך של יומיים לפני שהעולם
שלי השתנה ומתחיל לקרוא.
לאחר השורה הראשונה אני קופא, מרגיש שהדם פשוט עוזב לי את
הפנים.

"חלום: לילה.
הלילות בשפלה חשוכים במיוחד. לא יודע, אולי זו סתם הרגשה...."