יש לי כל כך הרבה מה לומר לך אך אין לי מושג איך להתחיל -
אני מכירה אותך רק שלושה חודשים ובעצם אינני מכירה אותך כלל,
אני חושבת שהדבר היחידי שאני מכירה בך זה את מגע גופך לידי,
ידיך שנוגעות בי באיטיות ועיניך שבוחנות אותי בשתיקה. ואני?
אני רק שוקעת בכל אלה. נתת לי כל כך הרבה דרך ידיך - ואילו דרך
מחשבתך לא קיבלתי דבר.
לפעמים אני מסתכלת עליך ותוהה לעצמי - אילו היינו נפגשים במקום
וזמן אחר אולי דברים היו שונים?
אתה מקסים ברמה שאני לא יכולה לתאר בכלל. אתה מקרין כל כך הרבה
רוגע ושלווה שאינני בטוחה שאתה מודע אליהם בכלל.
האם ידעת שהחיוך שלך מצליח להרגיע אותי בשניות?
האם ידעת שלא הכרתי דבר יפה יותר מעיניך שבוחנות אותי?
שלא הכרתי רוך כמו מגע ידיך על גופי?
ואלו בעצם הדברים היחידים שזכיתי להם ממך... לפעמים אני מנסה
להבין מה עובר לך בראש, ובעצם, האם זאת רק אני שחושבת על כך?
תגיד לי, סתו, האם אי-פעם זכית להנות מהזריחה?
לשיר בגשם?
לחייך בלי סיבה?
לאהוב?

הייתי רוצה לדעת אותך. להבין את השתיקה שלך, לדעת מה מסתתר
מאחורי המילים והחיוך שלך.
יש משהו כל כך קסום ומיוחד בדרך שבה אתה מסתכל עליי ולפעמים
אפשר להשתגע.
לפעמים הייתי רוצה לצלם רגעים ולהכניסם לתוך אלבום.
אתה נותן לי הרגשה שאני לא מבינה אותך בגלל שאני לא מסוגלת,
אולי בגלל השוני ביננו, ולפעמים אני חושבת שאולי זה אתה שלא
נותן לי להתקרב, אתה מתעטף במעגל מוגן שלא נותן לי אפשרות
להגיע אליך, לקרוא את התוכן שלך...
כשאתה יושב מולי ושותק, האם אתה רוצה להיות במקום אחר?
האם היית מעדיף לברוח אל מנגינות שקטות?
האם אתה מפחד להראות לי את כולך או שמא אתה מפחד לראות את
כולי?
מפחד להרגיש את הכאב של החתכים בפרקי ידיי?
האם אתה שונא את דמעותיי, שלא מצליחות לרדת כשאתה מלטף ומנחם?
האם אתה מפחד לבכות ביחד איתי?
האם אתה מפחד לגלות לי אותך כמו שגילית אותי?
תגיד לי... האם אתה מאושר?